א.
בראשית ברא אלוהים
את השמים ואת הארץ
ואז ברא אלוהים את האדם
ואת לילית.
ולילית הייתה מלאה מיניות
ולילית הייתה חופשייה כגחלת.

ואדם היה מאושר- ואהב כילד.

היה מאושר עד שבא הנחש
ולחש - 'מה לך זאת?
אינה עושה כדבריך,
הולכת ובאה בעולם, בשערה האדום,
ואתה סוגד בצלה...'
הוא כבלה בשרשרת
וגזז שערה - הלבישה שרך וטחב
וקרא לה - אישה.

ב.
אמנם נולדתי כהה -
אך בתוכי הדם גועש
ערה בלילות, חסרת מנוחה
כמו ציידת
בציפורניים תולשת מעליי את כסות הבושה -
קרא לי לילית, אל תקרא לי אישה.

ג.
כשאתה קורא לי אישה
אני מרגישה את זה במותניים
הייתי רוצה לאמור בחלציים-
אבל קודם כל זה שם.
מרגישה מותניים צרות שקל לחבק
שכדאי לחבק - לאסוף אליך -
אני נותנת לך להגן,
משחררת אחריות.

כשאתה אומר אישה
אני יכולה לתת ללילית שבי לישון,
להתכסות בשרך
קצת להזניח את הגחלת
כי כשאתה קורא לי כך
אתה מכיר את הלילית שבי
שומר שלא תכבה -
וכך אני יכולה לנוח.

ד.
פתאום הבנתי למה נשים נמשכות למחוכים
הן מרגישות נשיות -
המותניים יותר צרות להיחבק
והגברים בקלות באים לאסוף את הלילית
שתצא החוצה.

ה.
הרי אישה זה בדיוק כמו לילית
לילית היא אש
והנה הכול גלוי -
קראת לי אישה - קראת לי אש-יה.
זה אותו הדבר בעצם.