היא יושבת על אדן החלון, עיניה נודדות למרחק. "יש פשוט ימים
כאלה..." היא אומרת לאט, כאילו לעצמה. ובעצם הרי היא לעצמה כבר
זמן רב, אז הערב הזה לא יהיה שונה מקודמיו. אצבעותיה משחקות
ומציירות צורות על הכוס שעומדת לידה. רגליה מתנדנדות מעט,
כאילו מסרבות להרגע ולעצור לרגע. והיא מנסה להבין איך זה שיש
ימים שבהם הייתה נותנת הכל כדי שהזמן יעצור, והיום היא לא
מצליחה להזיז אותו אפילו טיפה. היא אוהבת לחשוב שזהו מאותם
ימים בו מרפי יקירה רודף אותה, והיא נשברת ונכנעת לתכסיסיו
האכזריים. מאותם ימים בהם הכל הופך גרוע מן הצפוי, וכשבסוף
היום האוויר כבר כל כך כבד שריאותיה לא מצליחות להכילו. העצבים
כבר לא מסוגלים להרגע בעצמם והיא נזקקת לכוס של תרופה ישנה
שאולי תקל מעט על כאבה. מאותם ימים בהם דבר לא מצליח להעלות
חיוך על שפתיה החשוקות מעט בכעס על כל התסכול של אותו היום.
ולקראת ערב, כשאינה מצליחה לאכול או לחשוב על משהו מעודד יותר,
ראשה נותן את אותותיו ומזכיר לה כמה קל להחמיר את המצב.
הרוח מפזרת את שיערה מעט, כמו בתשובה למילים החנוקות שלה, אך
נעלמת לאחר רגע והבדידות שעוטפת אותה בדרך כלל, מחמירה את
אחיזתה היום, ונדמה שהיא היא זו שלוחצת לה על הריאות. המחשבות
אף הן לא משתפות איתה פעולה בימים כאלה, הן נהיות קצרות
ועצבניות ממש כמוה. היא נכנסת למעגל שאין לו סוף, ויודעת
שהתרופה היחידה לה היא שינה. יודעת וממשיכה לרוץ, ולעייף את
עצמה, להעמיס עוד ועוד על גופה המותש שמנסה להאבק בה ללא
הצלחה. עקשנותה פורחת בימים כאלה לרעתה, והיא לא מסוגלת לעצור
אפילו את עצמה. כל סיוטיה כאילו מתגשמים, כל הפחדים צפים חזק
מאי פעם, והיא רק מחפשת מקום אליו אפשר יהיה לברוח. כמה חבל
שאי אפשר לברוח מעצמך.
הם יודעים לזהות את הימים שלה, ומנסים להתחמק, או לפחות לא
להחמיר את מצבה.