השעה אחת עשרה בלילה היא שלי ושלך. ריח הכביסה בכניסת הבניין
שלך, קטע המדרכה בו מתנקז הביוב ופיסה מרובעת בה פשוט חשוך
יותר. המראה השבורה בכניסה. התמונה הישנה בשחור-לבן, תלויה
עקומה בחדר המדרגות שלך, מציינת שעוד קומה אחת ואני איתך.

את ארבעת הצעדים מדלת ביתך לחדרך הייתי פוסעת, על ביצים, בלי
נשימה. וכשהדלת ננעלה מאחוריך, היית מתיישב לידי על המיטה. שם
התרווחה הנשימה השקטה ביותר שידעתי.
ואז קרה קסם.
קסם שאסור לגלות איך. גם לא בחדרי חדרים.

ריחות טמונים בי ומסרבים להתאדות. הדרך חזרה ממך לוותה בכאב,
שנאה עצמית וגוף שבע. ושנאתי. שנאתי כל כך.
רציתי לספר לך כמה אני גיבורה. ואיך אני מתעוררת יפה בשבועות
האחרונים, כמעט נורמאלית. ורציתי לספר על החלון הגדול שבחדרי,
ואיך האור הבוקע ממנו מהבהב ריבועים ריבועים על קיר מיטתי.
ואיך אני שוכבת על צידי ובוהה בו, בא ונעלם.
ולא היית להכיל ולא השכלת לדעת את שרציתי לספר. ולא היה לי
למי.

על כל שהתחדש ונולד ביני לביני בשעות שהיית איננו. על סיפורים
קטנים ומתוקים שהחיים מעניקים בסרטים צבעוניים. על משפחתי
השמחה, פתאום. על אהבתי שעודנה. שעודני אני, אני. ולא היה מרחק
כבד יותר מתקתוק מספריך במכשיר, וקילומטרים רבים שיכלו להיעשות
בלב חצוי והתרגשות גדולה. ולא נעשו.

כשגאווה וגעגוע רבו ריב ילדותי בפרצופים חמוצים, לא יכולתי
לגשת אליך. הרגשתי מכבדת את בחירתך להתנתק ולמחוק אך הרגשתי
לבד, לבד יותר מאי פעם.

יש מילים יקירי, שאין להבינן בדרך אחרת: געגוע, כמיהה, ערגה.
מתגלגלות על הלשון ועל דפיי, כאילו לא היינו מעולם. והיינו.
אני מבינה עכשיו, בחדרי הנוצץ ובפניי השרופות שעוצמות כל אות
ומקפלות פנימה.

שאלת מה אמרה בשבוע הקודם ופלטתי שקרים. לא רציתי שתדאג. היא
אמרה שצפוייה לי נפילה ושעכשיו זהו רגע מסוג כזה, שבו צריך
ללחוץ חזק על הברקס. ולא רציתי שתרחם ותצקצק לי ותקום ותלך
לנשק כפות רגליים שמחות יותר. ובכלל, בראש שלי, אתה לא מנשק
יותר אף אחת. אחרת כואב מדי. דמיוני פורה ומסוגל ליצור את
לילותיך המתקיימים הרחק ממני, במיטות זרות ואור ירח שפולש
לחלונות לא שלי. על איברים לא שלי. דמיוני יכול לנחש, לשחזר,
את לחישותיך היפות לאוזניים אחרות ואת תנועתך בגופן של נשים
בלי שם ופנים.

אני יושבת וכותבת כדי להירדם ריקה מזה. וכי יום אחד אפגוש אותך
בטעות. טעות בשבילך, שהרי שבכל מקום בו אמצא אחפש אותך בפינות,
מתבייש. ונחייך חזק אחד בתוך השנייה ונהיה יפים. והנה אני
עוצמת עיניים ומדמיינת את השיניים שייחשפו בחיוך העתידי הזה,
חסר המילים. איך אקח יד ואגע בפניך וארפה. ואתן לך מילים,
מסודרות כמו חיילים. מילים שהצטברו ונחסכו משנתי חסרת המנוחה,
מי יודע כמה זמן. ואתה תהיה רך ונעים ושזוף ובסדר. תאסוף את
הדפים אליך ותלך. ובלילו של היום הלא ידוע הזה יתרחבו נשימותיי
ואדע שקט, השקט השלם ביותר שאדע אי פעם.