עם מות ההיגיון צמח העפר ופרח האויב
אני צועד לבדי ברחובות עירי האבודה
חלפו ריחות המלכות והקטיפה
והאוויר עצוב עמוס עכשיו בגעגועים.

עם מות ההיגיון שאלתי מאין ולאן ומדוע
מישהו ענה לי אתה לא מכאן כי אם משם
אתה תעבור ותחלוף בתוך מסע לשום מקום
קשור ליבך לעץ ולאבן ותאבד עם הסופה.

עם מות ההיגיון האור  נכמש כגוף חנוט
פרחים שטופי צל קמלים עם זעקת האלם
נובלים וצווחים כמו אנקת הענבל
ואני שמעתי קול בכי מתהומות הזמן.

עם מות ההיגיון הציפורים  זוחלות כסלמנדרות
והזקן נרדם כמו עולל על כרי חלומותיו
כל הלילה הוא משחק עם עצמות גופו
מטפח הזיות ומשמיע קללות צורמות.

עם מות ההיגיון האזוב משגשג והדגים טובעים
בנהרות עצורי זרם הצבועים באפור
והדם מגיח בקילוחים להתחכך עם העפר
זורם במנהרות כמו קשת התעוקה.

עם מות ההיגיון התפרצתי כזר על דלתי הטרוקה
ביקשתי פרח וקיבלתי קוץ אפוי עד אפר
ביקשתי מים ומצאתי הר-געש מתפרץ
חיפשתי אישה ומצאתי מדוזה אימתנית
שצרבה את בשרי  ובלעה את דמי.

עם מות ההיגיון התעוררתי עם השקיעה
הייתי אפלולית עולם ואנקת כינורות
עם סיגריה דולקת וכבה לבנה כמוות
גליל אפור בוער עד אפר גיהינום.

עם מות ההיגיון עירי היפה נעלמה
והותירה אחריה חיבוק של אורות
ועץ שנשתל אתמול באוויר התעוות
כמו פנייה של אדם אל מול אפסותו.