"סיימנו להיום?"
"לא, נשאר לנו עוד כמה..."
"אתה רוצה לדחות את זה למחר? אני גמור מעייפות"
"גם אני עייף, אבל עם זה חייבים לסיים היום. הוא ברשימת המתנה
כבר כמעט שנה" הוא אמר הוציא תיקייה חומה מהמגירה והניח אותה
על המכתבה מול הבוס.
הבוס שפשף את הקצה של הקרחת המבריקה שלו והוריד את המשקפיים
לקצה של האף. נשף נשיפה ארוכה ופתח את התיקייה המדוברת.
"האא... אני מכיר אותו... מוכשר הבחור."
"כן אני זוכר שלפני כמה שנים הוא משך מפה מנה רצינית של
השראה"
"כן, היינו חייבים לתת לו... כי הו-"
"...כי הוא קיבל מנת יתר של צער" הם השלימו אחד את השני.
"אני לא זוכר מה קרה לו."
"לא משהו שיצדיק כל-כך הרבה צער"
"אז נאשר לו מענק השראה..."
"אדוני, אתה בטוח? אולי נתן לו שמחה במקום? כתוב פה שהוא
בדכאון מתקדם כבר כמה שנים. הוא בחור טוב.לא עושה הרבה
בעיות..."
הבוס הוריד את המשקפיים והניח אותם על המכתבה.
העביר מבט מסביב לשולחן, הרים אותו לכיוון העוזר, שוב הוריד
אותו.
"אתה יודע שפה לא עוזרים לכאלו שלא עוזרים לעצמם? זאת לא
המדיניות שלנו כבר מי-יודע-כמה-שנים?"
"אני מבין."
"אני לא יכול לתת לכל אחד כל מה שהוא רוצה או מה שרוצים
בשבילו..."
"אני כותב השראה."
"ותוסיף לזה, כח רצון. אולי זה יתן לו איזה שהוא תמריץ. הוא
באמת בחור טוב, פשוט לא היה לו מזל."
"יכולתה לתת לו קצת..." מלמל העוזר.
"שמעתי את זה!... אני לא מבין למה כל-כך אכפת לך..."
"משהו שנקרא אנושיות."
"אנושיות זה לבני אנוש!"-הם אמרו ביחד והתחילו לצחקק.
מה שהתגבר לשאגות צחוק שהמשכיו לצחקוקים חרישים בזמן שהם סידרו
את המשרד ונעלו.