אוּלַי הָיִיתִי תְּמִימָה
אוּלַי אֲנִי כְּבָר לֹא זוֹכֶרֶת
אֲבָל כְּשֶׁהָיִיתִי צְעִירָה
הַכֹּול הָיָה אַחֶרֶת.
מַנְהִיגִים הָיוּ בְּנֵי אָדָם
אֲנִי זוֹכֶרֶת אֶחָד מְגַמְגֵּם
וְאִם הֻואְשְׁמוּ בְּשֹׁחַד וּגְנֵבָה
הָיוּ שֶׁמִּהֲרוּ לְהִתְאַבֵּד.
לֹא הָיָה לָנוּ הַרְבֵּה
הִסְתַּפַּקְנוּ, בְּחֹסֶר בְּרֵרָה, בְּמוּעָט
וְאֵלֶּה שֶׁהָיָה לָהֶם קְצָת יוֹתֵר
לֹא מִהֲרוּ לְהַשְׁווִיץ וּלְהִתְבַּלֵּט.
הֶעֱרַצְנוּ אֶת עוֹבְדֵי הָאֲדָמָה וְהַכַּפַּיִם
אֶת בְּנֵי הַמּוֹשָׁבוֹת וְהַקִּבּוּצִים
אִישׁ לֹא הֵעֵז לְהַטִּיל בָּהֶם דֹּפִי
וְלֹא כִּנָּה אוֹתָם בּוֹגְדִים.
וְעַכְשָׁיו הִבִּיטוּ בָּנוּ
הֵיכָן טְעִינוּ וּפִישַּׁלְנוּ
אֵיךְ נָתַנּוּ לַשְּׁחִיתוּת לִפְרֹחַ?
הַיּוֹם אֲנַחְנוּ אֲבוּדִים. חַסְרֵי תִּקְוָה וְכֹוחַ
|