היום, בזמן שהמתנתי מחוץ לסטודיו מכון הכושר לאימון
הקיקבוקסינג, לכדה את עיניי בחורה שבדיוק ירדה ממכשיר מתח. היה
שקוף שהיא מתכוונת לעבור ולהתאמן על מכשיר אחר. לפעמים חבל לי
שהגאווה שלי לא מותירה לי להתאמן על מכשירים ורק באימונים
קבוצתיים. בכל מקרה, בדרכה של הבחורה למכשיר אחר, בהפתעה גמורה
גם בשבילי, נתפס חוט אזניות האייפוד שלה באחד מהמכשירים.
האייפוד והחוט ניתקו מיידית זה מזה והותירו את הבחורה מבוהלת
ומבולבלת לשנייה. התנהגות כזו אופיינית רק למי שדבר כזה קורה
לו בפעם הראשונה (ואני יודעת. אבל אני שונה, אני נבהלת מזה בכל
פעם מחדש). לאחר השנייה הלא נוחה הזו היא התעשתה, החוותה מבט
חטוף סביב עצמה, לוודא כנראה שאיש מלבדה לא הבחין בתקרית
המביכה, ולאחר מכן המשיכה את דרכה לעבר המכשיר השני, תוך שהיא
מחברת מחדש את חוט האזניות לאייפוד. היא לא הבחינה בי, ישבתי,
לא ממש התמזגתי בנוף המרובעים ששרר באולם. אבל אני ראיתי מה
שקרה לה.