לשחר יש עצם-געגוע. היא נמצאת במרחק ארבע אצבעות מקצה הגרון.
אם אנטומיה עניינה אתכם פעם וודאי מעולם לא שמעתם על עצם
שכזו.
העולם מתחלק לשניים: האנשים שלא מאמינים בקיומה של עצם-געגוע,
והאנשים שמרגישים אותה בעצמם. אם אתם חושבים שעצם לא יכולה
להרגיש געגוע לא תוכלו להיות חברים של שחר. אתם בטח אנשים
נהדרים, אנליטיים, רציונאליים, או סתם מפוכחים. שחר שיכורה
מהחיים; כמו חסר בית שנרדם שיכור ברחוב וכמעט וקופא למוות.
פעם ניסיתי להבין איך נראית עצם-געגוע. שחר אמרה שיש לה את
החיוך של האדם האחרון שראיתי, את המבט שלעולם לא אשכח ולחיים
אדומות. אני בכלל התכוונתי לתכונות גיאומטריות. שאלתי איך
מרפאים שבר בעצם כזו. שחר אמרה שהיא פשוט לא נשברת. "ומה אם
כן?" "אז כנראה שהיא לא הייתה באמת עצם-געגוע". הבנתי
שעצם-געגוע היא בכלל לא כמו הלב, למרות שהם דיי קרובים.
שחר לא מדברת הרבה על עצמות, או בכלל.
כמו שלא הבנתי בדיוק מהי עצם-געגוע, ולאיזה חלק של העולם אני
שייכת, לא הבנתי אם אני ושחר חברות. שחר היא כמו משחק קופסא
בלי הוראות הפעלה, בלי ציור על הקופסא. היא פשוט היא, ואולי לה
זה מספיק. ניסיתי לקרוא אותה, ללמוד את השפה- אבל עוד לא
המציאו שיחון עברי-שחר. היא כמו בן אדם בתוך בועת זכוכית- שעד
שניסיתי להתקרב נתקע לי האף באמצע הדרך, ולא ציפיתי לזה בכלל.
יש לנו שיחות מוזרות. אולי כי היא לא מרבה להישיר מבט. אנחנו
מדברות דרך המראה. שם המבטים נפגשים. אולי המראה היא קצת כמו
מפתח-סימנים, היא נותנת עוד זווית. היא עוזרת לגלות את כל מה
שקורה בשקט.
פתאום אני רואה חיוך בקצות פיה, או דמעה אחת שזולגת לאט על
הלחי הימנית. תמיד על הלחי הימנית. כמו מנסרה - פתאום שחר
מתפצלת לעשרות גוונים וצבעים, פתאום השקוף כבר לא שקוף.
ניסיתי לראות דרכה, מה שבהחלט אפשרי, אבל איבדתי את כל מה
שניסיתי למצוא: עצם-געגוע, דלת לבועה.
לפני כמה חודשים דפקתי על בועת הזכוכית. שחר בהתה באוויר.
שאלתי מה קרה, והיא ענתה בקול יבש שנשברה לה עצם-הגעגוע. שנשבר
לה הכל. אני לא ראיתי שום דבר שונה, רק הקול שנשבר לה. דפקתי
שוב וחייכתי. שחר רק הסתובבה והלכה. אני לא יודעת מה זה אומר,
אולי אנחנו לא חברות, אולי מעולם לא הכרנו, אבל כשאני חושבת
עליה כואב לי נורא, ארבע אצבעות מתחת לגרון. |