פעם, בארץ רחוקה מאוד ושמה דמונרה, חיו אנשים עניים כל כך עד
שלאף אחד מהם לא היו אפילו גרביים תואמות ובלי חורים! אותם
אנשים היו גם מאוד רעבים, כי כבר יותר משנה הייתה בארצם בצורת
והם לא יכלו לזכור מתי בפעם האחרונה מישהו מהם אכל עוגיות או
במבה. הדבר היחיד שהם היו אוכלים היה דייסה רירית שהיו שולחים
להם מתנדבים מארצות סמוכות, כדי שתושבי דמונרה לא ימותו ברעב.
  יום אחד, בגלל סופה חזקה שהתחוללה בארץ הסמוכה, עברה בארצם
רכבת, שהייתה בדרכה אל ארץ סמוכה נוספת ושמה שורין.
הארץ שורין הייתה עשירה מאוד; תושביה היו עד כדי כך עשירים
שהיו אוכלים לא רק עוגיות בשלל טעמים אלא גם עוגות שונות מדי
יום, כמו כן לכל תושב היו המון זוגות גרביים צבעוניים וחדשים
והמון בגדים, היו להם כל מיני חיות מחמד והמון כסף כדי לקנות
לעצמם מה שהם רוצים. או בקיצור, אנשי שורין לא ידעו מחסור מהו.

  בכל פעם בה היו באים אנשי דמונרה עם בקשה לעזרה משכניהם
העשירים מאוד, היו אנשי שורין מגרשים אותם בצעקות רמות
ומשפילות, כי עניים כאנשי דמונרה לא נחשבו בעיני תושבי שורין
כראויים בכלל לבקר בארצם היפה, ואנשי דמונרה היו נאלצים לעזוב
עם ראשים שפופים והיו נשארים רעבים.
  יום אחד לאחר מעברה הלא צפוי של הרכבת, גדל בדמונרה עץ
תפוחים גדול ויפה, והתושבים שלא ידעו נפשם מרוב שמחה ועושר,
התחילו מיד לקטוף את התפוחים ולאכול מהם ברעבתנות.
  אך עם נגיסתם את הביס הראשון מהתפוח, היו מרגישים הם משהו
קשה מאוד בתוכו - לאחר בחינה קרובה יותר של העצם הקשה בתוך
התפוח, גילו אנשי דמונרה כי היו אלה לא אחרים מיהלומים; צהובים
וירוקים!
  בתפוח ירוק, גילו בהנאה, היהלום היה בצבע צהוב, ואילו בתפוח
צהוב, היהלום היה בצבע ירוק.
  איש אחד, שלא אכל מזה זמן רב מאוד, קטף במהירות תפוח והחל
לנגוס ממנו ברעבתנות שלא נראתה כמותה. אך, כמובן, שבו ברגע חש
במשהו קשה בתוך התפוח - ביהלום הגדול, שיניו החלו לכאוב מיד.
מרוב הכאב העז שהתפשט בו באחת, שיחרר האיש את התפוח מאחיזתו.
היהלום שהיכה בשיני האיש, נפל ארצה עם התפוח וברגע בו נחת על
האדמה, נטמע בה מיד ונעלם.
  האיש המייבב בהה למשך כמה רגעים באדמה, שוכח מהכאב המצלצל
בשיניו. ואז, כשנזכר בכאבו, המשיך לילל. אלא שלפתע, חש ברעידת
אדמה קלה במקום שבו עמד.  הוא הפסיק מיללותיו, הביט באדמה
הרועדת, אחוז הלם ובהלה, בעיניים פקוחות לרווחה.
  וכך, לנגד עיניו ההמומות, צמח באחת, במקום אליו נפלו התפוח
והיהלום, עץ גדול מימדים שטרם נראה כמותו, מלא בתפוחים אדומים,
גדולים, יפים וכל כך עסיסיים (שבנוסף גם כל אחד מהם הכיל יהלום
סגול ויפהפה)! האיש ההמום והסובל מכאבים לא ידע האם לשמוח או
להמשיך לילל מהכאב...
  אנשי דמונרה, שהיו מטבעם אנשים פשוטים וטובי לב, שמחו שמחה
גדולה וטהורה לנוכח הסגולה של היהלומים הענקיים והייחודיים
בתוך התפוחים הטעימים ביותר מהם זכו אי פעם לטעום, וכמובן הם
נהנו מאוד להמשיך ולהצמיח עוד ועוד עצי תפוח אצילים על ידי
השלכת היהלום מהתפוח ארצה. איזו דרך נפלאה להצמיח עץ!
  לאחר מספר ימים, כבר נמאס לאנשי דמונרה המאושרים והטובים
לאכול רק תפוחים; בארוחת הבוקר - תפוחים ירוקים, בארוחת הצהרים
- תפוחים אדומים ובארוחת הערב - תפוחים צהובים.
 תושבי דמונרה רצו משהו אחר. משהו שונה. הם רצו דברי חלב,
דברי מאפה מגוונים, עליהם יכלו רק לחלום עד אותו יום, וכן רצו
בשר בקר, עוף, הודו... ואם אפשר אז גם דגים, או, בקיצור, הם
רצו כל דבר שהוא לא תפוח, ולא משנה מה צבעו.
  לכן, לאחר מחשבה, שארכה לא יותר משתי דקות, היות וכולם
הסכימו פה אחד, החליטו תושבי דמונרה באומץ לפנות לתושבי שורין,
אבל הפעם לא בידיים ריקות ולא בתחנונים, אלא עם הצעה שהייתה אף
משתלמת.
  על כן, אנשי דמונרה קטפו תפוחים וקילפו אותם, עד אשר הגיעו
ליהלומים. את היהלומים הם ארזו בתיבה יפה ומהודרת ולקחו לשורין
לצורך מיקוח.
  כאשר ראו אנשי שורין את תושבי דמונרה קרבים אל גבולותיהם,
הם התכוננו כבר לגרשם בבוטות, כפי שנהגו לעשות זאת תמיד. אך
ברגע שבאו לעשות כן, שמו לב לדבר מה בידיהם. וככל שהתקרבו
יותר, יכלו להבחין שהחזיקו אנשי דמונרה תיבות מלאות ביהלומים
גדולים כל כך עד שאלה נצצו בהוד גם מתוך התיבות!
  המומים וחשים מרומים, הדבר הראשון שחשבו אנשי שורין היה:
"אנשי דמונרה שדדו אותנו!" אך הרי לא כך היה הדבר. ובעוד תושבי
שורין צועדים נמרצות קרוב יותר ויותר אל תושבי דמונרה, ובטרם
היה סיפק בידם לפתוח בדברי האשמה, הנציג של תושבי דמונרה החל
מיד להסביר לאנשי שורין שברצונם לעשות עמם עסקה - להחליף את
היהלומים בדברי מזון!
  מבלי להסס אפילו לרגע קט, אנשי שורין, כולם בפה אחד, הסכימו
לעסקה! שכן, היה ברור לתושבי שורין שמעולם קודם לכן לא היו ולא
נראו יהלומים כאלה בארצם, על כל עושרה, וזאת בנוסף לעובדה
הפשוטה שאנשי שורין אהבו להיות הארץ העשירה. ומה זה כבר בשבילם
להחליף חיטה, שגם ככה גדלה בארצם בשפע, או כמה מאות כבשים
ופרות, שלא חסרו להם גם כן ביהלומים המופלאים ביותר שנראו אי
פעם? זה כמעט כלום, החליטו בתמימות דעים. זה כמעט לא כלום
לעומת היהלומים המדהימים הצהובים וירוקים הרבים כל כך, שתושבי
דמונרה הטיפשים, כך חשבו תושבי שורין, מוכנים למסור להם
בתמורה.
  וכך נסגרה העסקה. ושני הצדדים היו מאושרים ומרוצים לאין
שיעור, לא מאמינים למזל הטוב ששפר עליהם.
 
  יום אחד החליט תושב דמונרה לטפח יותר את גינתו הצנועה על
ידי גידול עצי תפוחים רבים ככל האפשר בדרך המסורתית החדשה, על
ידי השלכת היהלומים מהתפוחים על האדמה.
  לכן, כמתבקש, קטף מספר תפוחים מעץ אחד שכבר היה לו בגינה,
אכל משניים מהם במהירות והשליך את שני היהלומים מידיו בו זמנית
על האדמה. הוא קיווה שבכך יצמחו לו מיד שני עצים, בו זמנית.
  אך קרה דבר מוזר ביותר - במקום שיצמחו לאיש שני עצי תפוח -
צמח לו שיח תפוזים אחד, מלא בתפוזים גדולים, בשלים ועסיסיים.
  מה רבה הייתה הפתעת האיש. במשך שעה שלמה עמד האיש, אחוז הלם
ואלם, ידיו מלאות עדיין בתפוחים שקטף וטרם סיים לאכול מהם,
והתבונן בשיח התפוזים המופלא שצמח לו! שיח תפוזים בלעדי שלו!
היחיד מסוגו בכל דמונרה!
  כעת, חשב האיש באושר עילאי, נוכל לייצר מיץ תפוזים
בדמונרה!
השמועה פשטה, ושיחי תפוזים (עם אבני אודם קטנות) נמצאו בכל
גינה ובכל פינה בדמונרה המלבלבת כבר.
  לאחר המקרה הזה הבינו תושבי דמונרה, שככל שיגדילו את כמות
היהלומים בעת זריעתם, כך יצמח להם משהו שונה. לכן, לאות בדיקה
וניסיון, החליטו הם לזרוע שלושה יהלומים בבת אחת ולראות מה
יצמח להם אז... למרבה שמחתם היה זה עץ אגסים מלכותי למראה.
  וכך הם המשיכו וניסו עוד כל מיני וריאציות, מצמיחים להם עצי
דובדבנים עם פירות יפהפיים ועסיסיים (שהכילו יהלומים כתומים),
שיחי פטל (עם יהלומים קטנים ורודים), תות (עם אבני ברקת קטנות)
ועוד ועוד... ושוב שמחת האנשים לא ידעה גבולות.
  לאחר מכן החליטו התושבים לגוון במזונם; הם אפו עוגות
תפוזים, אוכמניות ותות, עוגיות אגסים ודובדבנים וכן שטרודל
תפוחים. כמו כן, סחטו מיצים מכל סוגי הפירות שצימחו לעצמם
ברחבי דמונרה.
  הארץ דמונרה התחילה לשגשג לאין שיעור! מפעלים רבים ביניהם
לייצור מיצים, לאפייה, לשימור פירות ועוד נפתחו בקצב הדומה
להצמחת עץ תפוחים מיהלומים, והיו כמעט בכל מקום - מספקים עבודה
לכל תושב בארץ. ללא ספק, בדמונרה הכל היו אמידים ובעלי ממון רב
בהרבה ממה שאי פעם יהיה להם צורך בו.
  תושבי שורין הקנאים מטבעם שמו לב מיד לשגשוג המאוד מפתיע
והלא אופייני של דמונרה. וזה לא מצא חן בעיניהם, כי לפי
תפיסתם, רק להם הייתה זכות להיות עשירים, אמידים ומצליחים, לא
לתושבים העלובים של דמונרה הענייה! הם חשבו שמשהו שם היה מאוד
לא כשורה. הם נזכרו בכך שלפני כמה חודשים אנשי דמונרה הגיעו
והציעו להם יהלומים אגדיים - ועוד כל אזרחי הארץ הענייה הזו
הגיעו והציעו את היהלומים - ואילו עתה, כמה חודשים אחרי, נהפכה
דמונרה באורח פלא ממש למשגשגת ביותר באזור כולו! מה זה צריך
להיות? לא הבינו תושבי שורין החשדנים והקנאים, כיצד זה קרה?
מרוב עוגמה וצער על הצלחת דמונרה, אנשי שורין החליטו לערוך
בירור ומיד...
  אנשי דמונרה, שציפו שבקרוב ישימו לב לשגשוגם הפתאומי והבלתי
נמנע אך המאוד ראוי, החליטו לעשות משהו בנידון. והרעיון המשותף
היה לבנות מלכודות כנגד פולשים עם רעיונות לא טובים, כגון אנשי
שורין קנאים ושוחרי רע.
  הם בנו חמש מאות מלכודות מסוגים שונים ומגוונים ככל העולה
על יד הדמיון: מלכודות שמרדימות את רגלי מי שדורך עליהן, או
מלכודת שמושכת בשיער של מי שנתפס בה ורוצה לברוח, או מלכודת
שקושרת לעץ את רגלי האדם שדרך עליה, כך שראשו מוטה כלפי מטה,
או מלכודת שקושרת את האדם לאדמה ולא נותנת לו לזוז אפילו מעט
ועוד כל מיני מלכודות אחרות. כולן הוטמנו והוחבאו היטב בכל
מקום אפשרי בצמוד לכל גבולות הארץ הענפה. הן הוחבאו כל כך טוב,
עד שאנשי דמונרה לא ידעו בעצמם היכן הן היו ממוקמות. לכן נאלצו
לשרטט מפות ולסמן עליהן את מיקומן של המלכודות ולחלק אותן בין
כל תושבי הארץ, בכדי לא להיתפס במלכודות שלהם עצמם.
  לבסוף, כמעט כל תושב בדמונרה ידע פחות או יותר את המיקומים.


 ערב אחד, ערב שבו החליטו אנשי שורין להופיע בדמונרה, התקיימה
בארץ זו חתונה. אנשי שורין התחמנים שמחו, כיוון שהכל בדמונרה
היו עסוקים בהכנות לחתונה ובכך הייתה להם אפשרות לחדור פנימה.
אנשי דמונרה, שהיו עסוקים מאוד בהכנות לחתונה ושציפו באותו ערב
לאורחים מארצות שונות, ניטרלו זמנית את המלכודות עליהם עמלו
רבות, ולא שמו לב לשום דבר פרט להכנות החתונה. לפיכך אנשי
שורין, שהתחפשו לתושבי מדינה אחרת, הצליחו גם לחדור לארץ וגם
להיכנס לחתונה כאילו היו חלק מהאורחים שהוזמנו אליה.
  אנשי שורין שמו לב שהיו המון עצים בכל מקום בארץ דמונרה.
עצי תפוחים, אגסים, שיחי תפוזים, פטל, תותים ועוד. הם לא יכלו
שלא לתהות כיצד הופיעו מהר כל כך עצים רבים כל כך ועוד בכל
רחבי הארץ. ובכל הגינות!... ואיפה לא!
  עם הופעתם בחתונה, שמו לב אנשי שורין שכל אוכלי התפוחים
החזיקו בידיהם דבר מה זוהר. על כן, גם הם בדקו את תכולת
התפוחים.
  טעם התפוחים היה מופלא ונפלא מאין כמותו, הבחינו מיד, לא
מפסיקים להתפעל מכך. לאחר שסיימו לאכול אותם, מצאו הם, כל אחד
ואחד מהם, בידיהם יהלומים כמספר התפוחים שאכלו.
  הם היו יותר מהמומים! יהלומים בתוך תפוחים?
  על כן הם התנפלו על התפוחים, לא שמים לב לכך שעוררו את חשדם
של אורחי החתונה, שהוזמנו באמת לחתונה.
  "מי האנשים האלה?" נשאלה השאלה מפה לאוזן בלי סוף. אך איש
לא ידע את התשובה, היות ותושבי שורין עטו על עצמם לבוש, אשר
היקשה על האחרים לזהות אותם.
  לבסוף, כאשר אנשי שורין היו שבעים מהתפוחים הרבים שזללו,
החליטו שהם רוצים לקחת יהלומים, מבלי לעבוד קשה כל כך. ומכיוון
שהיו תחמנים, היו לכל אחד מהם שקיקים שהכילו אבקה שמרדימה את
מי שנושם אותה. הם הוציאו את השקיקים עם האבקה, פיזרו אותה
סביבם וברחו לכיוון הבתים.    
  אנשי דמונרה, שלא היו בקרבת האבקה שתושבי שורין פיזרו, שמו
לב לכך שאלה שנשמו את האבקה נרדמו מיד. הם כיסו את האף שלהם
וניגשו לבדוק מה שלום אלה שנרדמו. אחרי שגילו שלא קרה להם שום
דבר מסוכן ושבעוד זמן מה הם יתעוררו, הם התחילו לעקוב בשקט
אחרי הזרים המשונים והתחמנים, שהמשיכו לפזר את האבקה אחריהם.
כאשר תושבי דמונרה הבחינו שהזרים התפצלו וכל אחד מיהר לכיוון
בית אחר, הם התפצלו גם והמשיכו לעקוב, ממתינים. וכאשר תושבי
שורין יצאו, כל אחד מהבית אליו הוא פלש, עם המון יהלומים
בידיהם, תושבי דמונרה שעקבו אחריהם, השמיעו קולות מפחידים של
רוחות רפאים, שהפחידו את תושבי שורין ואז התנפלו עליהם בהפתעה.
מרוב הלם ופחד, תושבי שורין הזרים השליכו את היהלומים שגנבו,
ארצה, ונסו על נפשם, צועקים מפחד כל הדרך חזרה הביתה.  
 
  נראה היה שאנשי שורין לא למדו שום לקח מהפעם האחרונה. כעבור
שלושה ימים, בהם לא יכלו להפסיק לחשוב על העושר של תושבי
דמונרה ועל היהלומים הרבים שברשותם, אנשי שורין שבו לדמונרה
באישון לילה, כדי לשדוד את תושביה.
  אך הם לא היו מודעים למלכודות הרבות שהוטמנו בכל אזורי
הארץ, ושאנשי דמונרה שבו והפעילו אותן, ולכן נתפסו בהן, אחד
אחרי השני, מופתעים ומבוהלים גם יחד.
  בבוקר גילו אנשי דמונרה את אנשי שורין תלויים בחלקם על
עצים, בחלקם מקובעים לאדמה, ומראם היה מגוחך מאוד.
  אנשי דמונרה פשוט לא התאפקו והתחילו לצחוק, אוחזים בבטניהם.

  תושבי שורין התביישו מאוד על כך שתכננו לשדוד ארץ, שלא רק
שהייתה שכנה שלהם, אלא גם שתושביה מעולם לא הזיקו להם ולא
התנכלו להם, וכל זאת באישון לילה ובזדון, ולמרבה חרפתם, הם עוד
נתפסו בצורה כה מביכה.
  אנשי דמונרה שיחררו את הזרים התפוסים והלכודים במלכודות
שלהם, והזהירו אותם שמעשם לא היה טוב ולא היה יפה ושמגיע להם
על מעשם זה עונש. אנשי שורין התביישו, הצטערו, התחרטו וביקשו
סליחה מעומק ליבם על מעשם הלא ראוי. ואף הסכימו לשאת בכל עונש
שתושבי דמונרה יתנו להם.
וכך אנשי דמונרה, שלא היו אכזריים, אך שרצו ללמד לקח את תושבי
שורין, החליטו לתת להם עונש לא קשה מדי: תושבי שורין היו
חייבים במשך חצי שנה לעסוק בעבודות ניקיון בדמונה, מהבוקר עד
הערב. ובעבודות הניקיון נכלל לנקות את הרפתות של הפרות, את
הלולים של התרנגולות ואת המפעלים השונים, לפנות אשפה מכל הבתים
בדמונרה ולטאטא את כל הרחובות ולהבריק את כל חלונות הראווה
בארץ. בלית ברירה, תושבי שורין הסכימו.
 וכעבור חצי שנה, כשהעונש של תושבי שורין נגמר, אנשי דמונרה
הזמינו את תושבי שורין לארוחת פיוס, אשר במהלכה שתי הארצות
חתמו על הסכם ולפיו הם לעולם לא יזיקו עוד אחת לשנייה. לאחר
מכן, תושבי דמונרה סיפרו לתושבי שורין על סוד גדילת העצים - על
ידי השלכת יהלומים מתוך הפירות ארצה. אנשי שורין, אסירי תודה
על המידע רב הערך, מצידם, גילו לשכניהם היקרים את סודותיהם בכל
הקשור לגידול כבשים, פרות והצמחת החיטה משופרא דשופרא.
  ומאז אותו יום, הפכו שתי הארצות לבנות ברית. והם חיים כולם
באושר ועושר עד עצם היום הזה!

                                                           
     - סוף -