"היא הופיעה כמו משום מקום," ניסה הבחור להסביר לדודו. "אין לי
מושג מאיפה היא באה ולאן היא הלכה. אני רק יודע שראיתי על
חגורתה שבבי זהב בוהקים כל כך!"
"טיפש!" רטן הדוד. "מדוע לא תפסת אותה והבאת הנה?" דרש. "ואם
לא תפסת אותה, אז למה לא ניסית לפחות לעקוב אחריה? אני באמת לא
יודע מאיפה באת כזה טיפש עליי! כל השנים שאתה חי אתי וטרם למדת
דבר!"
"דוד, אל תכעס עליי. היא הייתה כל כך יפה, כושפתי על ידה..."
"כושפת? מה השטויות האלה? ברגע שהבחנת בזהב על חגורתה, שום דבר
לא היה אמור לעניין אותך יותר!"
"העניין הוא שהיא נעלמה שוב לתוך המים. לא פנתה לכיוון היער
ואף לא לכיוון שום כפר."
"למה אתה מתכוון? מה זאת אומרת נעלמה במים?"
"המתנתי כמה דקות עד שהיא תצא שוב מהמים, אלא שהיא לא הופיעה
שם יותר."
"אוי לי!" קרא הדוד. "היא בוודאי טבעה! נו בוודאי, עם כל שבבי
הזהב על החגורה, היא בטח נגררה למטה, ואילו אתה, טיפש מטופש,
אפילו לא טרחת לבדוק זאת!" הסביר הדוד, גון פניו הופך לאדום
לוהט.
מהורהר, הבחור לא השיב על דברי דודו, אלא תהה לעצמו באם יכול
באמת להיות כי טבעה. משום מה מחשבה זו מעולם לא חלפה בראשו אז.
הייתה לו מן הרגשה באותו רגע שהיא גם הייתה צריכה לשוב לשם. אך
זה בהחלט לא הגיוני... אולי, הוא היה עייף, או כושף... אמר
לעצמו.
"לך לשם עתה ובדוק אם גופה כבר צף על המים. לך מהר, בטרם מישהו
אחר יבחין בה!"
המום, מיהר הבחור אל הימה, עם החכה ורשת הדייג שלו. הוא בהחלט
קיווה כי היא עודנה בחיים וכי לא טבעה. היא הייתה היצור היפה
ביותר בו הבחין מעולם. הוא עדיין זכר את חיוכה התמים אך היודע
דבר, ואת ההילה הורודה שעטפה אותה.
בהגיעו אל הימה, הבחין הבחור לפתע באותה בחורה יפהפיה, עליה
שוחח זמן קצר קודם לכן עם דודו החמדן. חושש מעט, הוא קרב אליה,
נוכח כי היא במים, שוב.
"שלום!" הוא צעק אליה. "את בסדר שם במים...?"
צוחקת, היא השיבה לו בחיוכה השובה: "בוודאי שאני בסדר במים!"
"הו, אני שמח, כי דאגתי לך..."
"אל נא תדאג לי, בחור טוב." חייכה אליו. "המים הם מקום
מגוריי." השיבה תוך כדי צחקוק.
"כל כך אוהבת את לשהות בהם עד אשר את מכנה אותם ביתך?"
פעם נוספת צחקה היא את צחוקה המצטלצל. "זהו אכן ביתי, בחור
טוב."
פוקח עיניו, עמד הבחור המום מול דמותה. ואז לפתע היא צללה לתוך
המים, גורמת לו להבחין בזנבה הורוד... "אלוהים אדירים," מלמל
הבחור. "היא בתולת ים..." ופעם נוספת הבחין בשבבי הזהב סביב
מותניה, אם אכן היו אלה מותניים, תהה לעצמו.
כעבור מספר רגעים, שבה הבחורה אל פני  המים, מבטה בו.
"אתה מופתע?" שאלה נוכח מבטו ההמום.
"כן, האמת. מעולם לא ראיתי לפני כן בתולת ים." התוודה.
"אתה אכן בחור טוב," מלמלה היא. "ואני מקווה שסודי שמור עמך?"
"בהחלט, שמור, בתולת ים."
"מה הביא אותך הנה היום?" רצתה לדעת.
"אם לומר לך את האמת, בתולת ים חביבה, סיפרתי אודותייך
לדודי..." הוא השתתק לפתע, לא יודע כיצד לסיים את דבריו.
"מה סיפרת לו?"
"שפגשתי אותך פה אתמול וששמתי לב שסביב חגורתך ישנם שבבי
זהב..."
"אה, אתה מתכוון לקישוטים שלי?" שאלה בחיוך נבוך.
"קישוטים?"
היא הדגימה בידה אל עבר מותניה, והבחור הנהן. לאחר רגע הבחורה
הסירה אותם מעליה והגישה אותם לו. הבחור היה המום.
"קח אותם, בחור טוב." ביקשה היא. "אם אתה רוצה בהם, הם שלך. לי
יש עוד שם בבית." הסבירה בחיבה, מחווה בידה לעבר המים.
"באמת לא אכפת לך?"
"באמת לא אכפת לי לתת אותם לך."
"תודה. את מאוד טובה."
"גם אתה, בחור טוב. כעת עליי לשוב לביתי אך אני אראה אותך פה
מחר, נכון?"
"בהחלט."
שב הבחור אל בית דודו, כאשר כל הדרך עד לשם הוא לא ידע באם
לספר לו את אשר גילה עליה. מצד אחד, הוא הבטיח לה כי סודה שמור
עמו. ומצד שני, כיצד ישמור סודות מדודו? הוא תמיד היה מגלה
בסוף הכל! הבחור החליט בסופו של דבר, כי יספר לדודו שמצא את
גופת הבחורה, כאילו היא אכן טבעה, ואילו הוא משה אותה מהמים
והסיר מעליה את השבבים הזהובים. וכך עשה.
וכך חלפו להם הימים, והבחור ובתולת הים המשיכו להתראות ולהיפגש
ליד הימה, משוחחים, צוחקים, נהנים. היא הייתה עוזרת לו בדייג -
לא שהיא הרשתה לו לדוג את חבריה, אלא את הדגים האחרים... כמו
כן היא הייתה מביאה לו מדי פעם כמה מה"קישוטים" שלה, כי זה גרם
לו אושר.
הבחינו בכך השכנים, והחליטו יום אחד לעקוב אחריו בסתר. תוך כך
גילו הם כי שוחח עם בתולת ים וכי היא היא הייתה זו שסיפקה לו
מתכות יקרות ערך ואבני חן. על כן, המתינו הם עד אשר יעזוב
הבחור את גדת הימה, ומיד לאחר לכתו קפצו הם למים על מנת לתפוס
אותה, אך היא הספיקה להיעלם קודם לכן במים. לכן הם החליטו
לארוב לה עם רשתות הדייג שלהם ולתפוס אותה בכל מחיר ובכל מקרה
בפעם הבאה בה היא תעלה מעל פני המים!
ירדה החשכה, נהיה שקט מאוד מסביב, והם המשיכו להמתין להופעתה,
מתחבאים בינות לעצי היער העבות. אלא שדמותה טרם הופיעה... רק
בבוקר יום המחרת הבחינו בה, ומיד תפסוה עם רשתותיהם הרבות
והעבות. בתולת הים המסכנה התפתלה וניסתה להשתחרר, אך הם לא
הניחו לה לנפשה, עד אשר קשרוה לכל אורך גופה לגזעו של עץ.
לאחר מכן הם דרשו ממנה כי תגלה להם מאין היא מביאה לבחור את כל
התכשיטים ההם, ואילו היא לא הבינה במה מדובר, מה גם שחסרה לה
הסביבה המימית, היות והם משו אותה מהימה וקשרוה סביב עץ בתוך
היער העבות. היא התחננה לשוב אל המים וששם היא תספק להם את כל
התשובות ואת כל אשר הם חפצו בו. אלא שהם לא הסכימו ודרשו כי
תגלה להם הכל מיד, טוענים כי הם כבר יאתרו הכל בעצמם. כך הם
עינוה במשך יום שלם, עד אשר נתייבשה בתולת הים ונפחה את נשמתה
הורודה והתמימה...
הבחור לא הצליח למצוא לעצמו מקום מרוב דאגה ליצור הימי המקסים
בו התאהב. הוא תר אחריה סביב כל גדות הימה, אלא שלא מצאוה בשום
מקום. לאן היא נעלמה? תהה לעצמו יום יום, ולא מצא תשובה.
שכניו, שידעו בדיוק מה אירע לה ושידעו בדיוק אחר מה ומי הוא
תר, התנפלו גם עליו יום אחד ליד גדות הימה ודרשו כי יספר להם
היכן כל התכשיטים שקיבל מבתולת הים שלו וכי יספר להם מיד מאיפה
הביאה אותם...! המום, כואב וכועס, זרק עצמו הבחור לתוך מי הימה
הקרים ושקע בהם, עד אשר נפח את נשמתו גם כן....
נפשה התועה של בתולת הים, מיהרה להחליף את נפשו האנושית במים,
והשתלטה על גופו, מרגיעה אותו בנוכחותה ומבטיחה לו כי כעת הם
יהיו תמיד יחדיו.