אני מפוררת חשיש
על הפתק שהשאיר לי מנשה.
יונתן ואני מדברים על חברות ואהבה.
מענין מה עושה עכשיו מנשה...
האצבעות שלי רועדות כמו תמיד.
במוחי אני שומעת מישהו אומר:
."כמה מוזר, עם יציבה כמו שלך הייתי מצפה לדיוק מושלם בתנועה"

אני מוזגת מבלי להפיל טיפה
.(לפחות זה)
יונתן מדליק
ומספר איך התאהב מחדש בפזית,
ואני שואלת את עצמי:
מה?!
מה עם
מנשה?!

כאמור, מנשה השאיר לי הבוקר פתק.
אני חושבת על כמה כל זה נחמד
ולוקחת שאכטה.
יונתן מספר על פציינטית כפייתית,
ואני לא יכולה להפסיק לחשוב
על הישירות של
מנשה.

אני סוטה מהנושא הדנטאלי
וחושבת: כמה ברוטאלי,
נונקונפורמיסטי
וגם תיאטראלי
היה הטקסט שהשאיר לי מנשה
בחריץ הזעיר
שבין המשקוף לדלת.
שני קוים שהיו מתמזגים ודאי בשרטוט,
אבל איזו משמעות
יש להם בחיים!
אלוהים!
יונתן נשען עם הכיסא לאחור,
ואני חושבת על החור השחור,
שהשאירה ודאי
דלתי הנעולה בליבו של
מנשה.

"בביקור מצאתי שחצרייך סגורים."
איזו עברית!
רותם!
שתדע שיש אנשים שמדברים כמוני,
מנשה למשל.
כמה חבל,
כמה חבל
שבאחת עשרה וחצי לא הייתי בבית.

הוא כתב שבפעם הבאה
הוא לא יבוא לבד,
הוא יביא חבר.
ככה זה כשחסר
בטחון בחיבור בין אנשים.
יונתן., תעשה טובה
תמזוג עוד כוסית.
זה הזמן להיות מעשית
ולהטביע את יגוני,
אובדני,
את כל קיומי
שלא שווה בלי
מנשה

אפילו נשימה אחת נוספת.
לא המשרה הנכספת
במשרד אדריכלים מצליח,
אפילו ביאת המשיח
לא תניע אותי מלפוצץ לעצמי את המוח
בעקבות ההבנה
שהוא לא ישוב
לעשות עליי פעולה בכוח.

כי באותו בוקר פעל עליי חוק מרפי
וגרם לי להתקשר למחלקת החנייה
של עיריית רמת גן
ולשלם את החוב שלי.

אלף שבע מאות ושלושה עשר שקלים
וכמה שעות
הפרידו ביני לבין מנשה הסקסי.
יונתן, תגלגל עוד אחת
מהר!
לפני שאגמור
כמו רקסי!