[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







נטע סופר
/
ז'ניה

ז'ניה הייתה מזכירה במשרד רואי חשבון בדרום תל אביב. בשלהי
שנות העשרים לחייה לא ידעה ז'ניה להתמקד בגורם עיקרי, אשר
בעטיו חשה אומללה כל כך. ז'ניה שכבה שעות בחדרה הקטן, בוהה
בתקרה מתקלפת. חולמת על החיים שהייתה רוצה לחוות. מענה את עצמה
עם המעט שהספיקה לחיות בעשרים ושמונה השנים הקצרות, בהן צילה
האפיל על האדמה, עליה היא מדדה.

עד היום הראשון בו הניחה את רגליה על האדמה הקדושה של ארץ
ישראל, חלפו על ז'ניה עשר שנים בלבד, אך כבר אז ידעה לחוש את
השמש חורטת על פניה צללים, אותם רק אישה מבוגרת יודעת לפרש.
ז'ניה עשתה כל שביכולתה כדי להשתלב בחברה הישראלית, החדשה
והמתנכרת. ז'ניה הייתה כה נחושה, עד כי הצליחה לשכנע את גופה
לנהוג בהתאם. עורה ספג את השמש ושערה קיבל גוון כהה. כאשר
הגיעה לגיל חמש עשרה, אפילו ירכיה וישבנה צייתו לכללים החדשים,
והצליחו להתמלא מעט, מקנים לה את מראה האגס המעוגל והחטוב, אשר
מאפיין את  האישה הים-תיכונית. היום כבר יבשו לז'ניה כל
הזיכרונות מהעשור הראשון לחייה, וכל מה שנותר מז'ניה, הילדה,
הוא שמה. השם הזר, אשר מתגלגל מקדמת הלשון לצידה האחורי -
ז'נ-יה.
את משרתה במשרדו של עוזי קיבלה ז'ניה הודות לאביה, אשר היה
לקוח שלו. לז'ניה תואר ראשון בספרות ופילוסופיה באוניברסיטה.
כנראה שאלו היו העבודות, המצפות לאדם המחזיק בתואר מסוג זה.
ביום בו ז'ניה יצאה מדלתות הפקולטה, לאחר שסיימה לכתוב את
המבחן האחרון בתואר, היא נעמדה דוממת. ז'ניה הביטה לאחור,
בוחנת את בניין הפקולטה, מבינה שכנראה לא תשוב אליו. ז'ניה
הבינה שהכל היה לשווא.
ז'ניה השתעממה מעבודתה מהר מאוד. היא כבר התרגלה לשטף הלקוחות
אשר היו נכנסים ויוצאים ממשרדו של עוזי. כאשר היו ניגשים אליה,
לא הייתה מתאמצת להרים את מבטה ממסך המחשב, או מהמסמכים אשר
היו בטיפולה. בשעות הצהריים הייתה ז'ניה נהנית משיחות חולין עם
שרון, המזכירה המחויכת מהמשרד ממול. בסתר ליבה ז'ניה העריצה את
שרון, הסטודנטית המתולתלת והאנרגטית. ז'ניה חשה סיפוק מכך
שבחורה כמו שרון מחבבת אותה, ורוצה בקרבתה. בשיחותיהן, ז'ניה
הייתה בעיקר שותקת, ומקשיבה לסיפוריה המשעשעים של שרון. בשעות
העבודה שנותרו אחר הצהריים, הייתה ז'ניה בוהה באוויר, ומדמיינת
את עצמה כגיבורה בסיפורים משלה.

באחר צהריים אביבי מסוג זה, ז'ניה ניעורה מאשליותיה לשמע קול
עמוק וחדש קורא בשמה. ז'ניה חרגה ממנהגה, והרימה את מבטה.
עיניה פגשו בסנטר שחום, עטוף זיפים כהים, שפתיים מחויכות,
חושפות שיניים ישרות, ואף מעט ארוך נעוץ בין זוג עיניים
ירוקות. ז'ניה חשה את השערות בידיה מזדקרות בהנאה, כאשר חשמל
נעים זורם מכתפיה, דרך מותניה לירכיה.
"את יכולה בבקשה לומר לי מי זו ג'ניה?" בקע הקול העמוק מן
השפתיים ממולה. ז'ניה השתעשעה באופן הישראלי בו קרא בשמה,
וחייכה. "מי מבקש?" שאלה בלחש. "עוזי אמר לי להביא לה את
המסמכים האלו, אני דרור איתן" השיב לה, גם הוא לוחש. ז'ניה
חזרה בראשה כמה פעמים על השם הקליט 'דרור איתן... אופן
התנהלותו ודיבורו של דרור איתן העידו על כך שהעלם שבנוכחותה
כבר עבר את העשור השלישי בכמה שנים לפחות, אך בעיניו של דרור
נצנצו הנעורים בעיצומם.
"אני ז'ניה." אמרה בשקט, מנסה לייצב את קולה.
"את ג'ניה?" שאל מופתע. "בחיים לא הייתי מנחש." חייך.
ז'ניה חשה את הצמרמורת הנעימה בגופה מתגברת. לא היה דבר טוב
יותר אשר ניתן היה לומר לה.

ז'ניה תמיד הרגישה נוח על רחבת ריקודים, שם הייתה מניחה
למוזיקה לחדור לתוכה, ולתנועות לזרום החוצה. היא ידעה
שתנועותיה החושניות מושכות תשומת לב מהסביבה, ורק בסביבה
החשוכה והמהפנטת, עובדה זו לא הפריעה לה.
גם בסוף אותו השבוע ז'ניה יצאה לרקוד לבדה, לבושה בג'ינס כהים
ובחולצה חושפת כתפיים. ז'ניה התענגה על האוויר הקריר-חמים של
לילות האביב הישראלי, ופסעה לתוך המועדון החשוך. היא נעמדה
בפינה והתחילה להתחמם, נעה מצד לצד לפי הקצב, עוצמת עיניים,
מתאחדת עם המוזיקה. היא לבד, עם עצמה, מוקפת באנשים בודדים
וחושך. נצנוצי האש האדומים של בדלי הסיגריות מרצדים מולה. היא
מתמכרת לתחושה של האנרגיה המשתחררת. החום שיוצא מגופה מלטף
אותה באצבעות לחות. ידה הימנית מתרוממת לעבר קודקוד ראשה,
מושכת את שערה לאחור, גולשת לצוואר, כתף, חזה, מותניים. ז'ניה
נענעה את ישבנה במיומנות מושכת, כאשר עיניה עצומות למחצה.
ז'ניה המשיכה לנוע, גם לאחר שחשה יד גדולה וחמימה אוחזת במותן
הימנית, ואוויר חם מלטף את האוזן השמאלית.
"שלום ג'ניה" נשמעה לחישה מוכרת.
ז'ניה לא הצליחה להחביא את חיוכה. צמרמורת נעימה הציפה את
האזור בו אחזה ידו של דרור איתן, וזרמה לישבנה. היא קפאה
במקומה לשמע המילים המחבקות.
לאחר כמה כוסיות וודקה, ז'ניה מצאה עצמה בדירה זרה. שפתיה
עסוקות בלפיתת שפתיים אחרות, כאשר ידיים זרות מלטפות את בטנה,
מסלקות ממנה את חולצתה, משחקות עם הכפתורים של מכנסיה. בבגדים
תחתונים הושלכה ז'ניה למיטתו החמימה של דרור איתן, כאשר משקל
גופו החסון והשחום לוחץ את גופה השברירי.

ז'ניה התעוררה. עברו שניות ארוכות, עד שנזכרה היכן היא. ז'ניה
התרוממה בזהירות ובאיטיות במיטה הגדולה והריקה, מחפשת רמז
למעלליה בליל אמש. על גופה היו מונחים ברשלנות רק בגדיה
התחתונים. היא חיפשה את בגדיה, אך לשווא. בלהיטות הלילה שעבר,
בגדיה של ז'ניה נותרו מושלכים בפתח הדירה. ז'ניה הביטה מסביבה,
בוחנת את החדר בו התעוררה. על הארון משמאלה נח קולב, אשר עליו
הייתה תלויה חולצה מכופתרת בצבע כחול בהיר. ז'ניה קילפה את
החולצה מהקולב, והתכסתה. ממולה ניצבה מראה. היא הביטה בבבואתה
בחוסר חשק, רואה כיצד הקסם שאפף אותה בלילה שעבר נמוג.
ז'ניה יצאה כפופה מהחדר, מפחדת להיתקל בדרור לפני שתתקל בברז
מים. למזלה מול דלת חדר השנה ניצבה דלת האמבטיה. ז'ניה התיזה
מים קרירים על פניה, מחקה את כתמי האיפור שנמרחו על לחיה,
סידרה את שערה והקציפה עם האצבע מעט משחת שיניים על שיניה.
ז'ניה יצאה מחדר האמבטיה אל המסדרון הקצר, אשר הוביל לסלון
הדירה, שם חיכה לה דרור חשוף החזה, מחויך כרגיל, עם כוס קפה
בידו, ועיתון לפניו.
"בוקר טוב" אמר לה, כאשר חיוך ערמומי מרוח על פניו. ז'ניה
ניסתה לחייך בחזרה, אך חיוכה היה שבור.
"בוקר טוב" החזירה קצרות. דרור הניח את כוס הקפה על השולחן,
וקיפל את העיתון. הוא קם באיטיות, מתמתח ארוכות. ז'ניה הביטה
לרגע בשריריו הנמתחים, ומיהרה להשיב את מבטה לעיניו. דרור ניגש
אליה, חיבק אותה מאחור ונשק לה על צווארה. ז'ניה עדיין הייתה
מעט מבולבלת. היא הסתובבה אליו עם מבט שואל בעיניה. דרור מייד
הבין מה השאלה, והניד בראשו, עדיין מחייך. ז'ניה חשה את הדם
מגיע לפניה, ממלא את נימי לחייה, ומחמם אותה. היא הבינה שהיא
מסמיקה, והסתובבה בחזרה. "נרדמתי?" היא אמרה, חצי שואלת, חצי
פוסקת, יודעת כיצד האלכוהול בדמה משפיע על גופה. ידיו של דרור
החלו ממששות את גופה מתחת לחולצתו הרחבה, שהייתה מונחת עליה
ברישול. "לא נורא." לחש, מנשק את צווארה וכתפיה, מלטף את בטנה
ושדיה. ז'ניה נהנתה ממגעו החם של דרור, אך לא חשה בנוח עם
זרותו, והתנערה מידיו. דרור פסע צעד קטן לאחור, נעלב. ז'ניה
הביטה בו בעיניים גדולות, מבקשת הבנה. מבטו של דרור היה חתום,
וז'ניה התקשתה לפרשו. היא מצאה את מכנסי הג'ינס שלה זרוקים על
הרצפה, והחלה ללבוש אותם בזריזות. היא לא הביטה בדרור ישירות,
אך חשה את מבטו מלווה את תנועותיה. ז'ניה הורידה את חולצת
הכפתורים הכחולה, ולבשה את חולצתה. היא מהרה אל דלת הדירה,
ובקשה לצאת, עד שנזכרה כי אין לה מושג היכן היא נמצאת. דרור
כבר כפתר על חזהו את חולצת הכפתורים הכחולה. "בואי, אני אקח
אותך הביתה". אמר חדות, ויצא מהדירה, מחכה שז'ניה תצא
בעקבותיו.
הנסיעה במכוניתו של דרור הייתה שקטה ומתוחה. כאשר דרור עצר את
מכוניתו מתחת לבנין בו התגוררה, להפתעתה כיבה את המנוע. ז'ניה
הביטה בעיניו, שלרגע איבדו את הניצוץ השובב. היא הרגישה כי היא
חודרת לפרטיותו, והשפילה מבטה, שוקלת את מה שראתה בעיניו.
ז'ניה יצאה בזהירות מהמכונית.
"אני אלווה אותך לדירה" אמר דרור, וז'ניה לא התנגדה.
הזוג טיפס במדרגות הבניין זה לצד זו, ללא מגע. כאשר הגיעו
לקומה השלישית, ז'ניה פסעה לעבר דלת דירתה ונעצרה. "כאן אני
גרה." אמרה, עדיין לא מביטה בעיניו של דרור.
"ג'ניה," דרור גלגל את שמה על לשונו באופן השגוי, אך המתוק,
וגרם לז'ניה להרים אליו את מבטה.
"אז מה עכשיו?" שאל, נראה מבוגר יותר בעשר שנים.
ז'ניה הטתה את ראשה, בוחנת את פניו. "למה אתה שואל אותי?"
לחשה.
דרור חייך חיוך קטן. "כי אני חושב שאת תגידי לי את האמת."
אמר.
ז'ניה לא רצתה להאמין לאמת. היא רצתה לקפוץ עליו, להיצמד
לשפתיו, ולאהוב אותו כמו שלא חווה מאף אישה לפניה. היא כבשה את
תשוקותיה וחייכה בחצי פה.
"אם הגורל ירצה, אנחנו עוד ניפגש." פסקה, מביטה עמוק לתוך
עיניו, מנסה לרמוז לו במבטה, מה שלא אמרה במילים.
אצבעותיו של דרור הסיתו קווצת שיער מעיניה של ז'ניה, כאשר כף
ידו מלטפת את לחיה. ז'ניה הופתעה לגלות עד כמה קרובים היו
פניו. דרור הצמיד את שפתיו אל שפתיה , וטעם שפתיו היה ענוג.
שפתותיהם ניתקו באטיות, דרור הצמיד את מצחו אל מצחה, משפיל
מבטו, הנהן קלות והתרחק מז'ניה.
"להתראות, ג'ניה" אמר, ונעלם.

החיוך של ז'ניה מאותו אירוע הספיק לשבוע. במשך שבוע ז'ניה עוד
הרימה את מבטה בתקווה, לשמע צעדים בפתח המשרד, רק כדי לגלות
עוד אדם כרסתן, משופם או זועף, או סתם עוד לקוח שאינו דרור.
בחודש שלאחר מכן שפתיה של ז'ניה כבר חזרו להשתרש במקומן הרגיל,
ומבטה חזר למסך המחשב. רק חרטות מלאו את גרונה של ז'ניה, כאשר
נזכרה בבוקר ההוא. היא חיכתה לדרור שיגיע לסחוף אותה על
זרועותיו מחייה האפורים לממלכתו הקסומה, על מנת לפצות על אותו
לילה לא ממומש. ז'ניה החלה לחיות עבור הרגעים בהם הייתה מניחה
את ראשה על הכר ומתחילה לצייר בדמיונה את תווי פניו הקרובים,
שנראו לה ברורים מתמיד, חשה את ידיו הגדולות על קימוריה, שפתיו
על שפתיה, כובד גופו על גופה. צלצול השעון המעורר הפך להיות
הצליל הנורא ביותר עלי האדמות.  

החורף הידפק על חלונות המשרד. ז'ניה שנאה את הגשם והרגישה
אומללה מתמיד. ז'ניה החליטה לנסות להפיג את העצב בעזרת שרון
ויצאה עמה לצהריים. שרון ציינה שלא דיברו זמן רב, ושיש לה כל
כך הרבה לספר לה. ז'ניה הנהנה בחיוך עצוב והקשיבה לשטף המילים
שיצא מגרונה של שרון דרך הלשון החדה והעיניים הבורקות. שרון
החלה לספר על החודשים האחרונים שבילתה בחברתו של גבר חדש
שהכירה. "החודשים הכי מדהימים בחיי" ציינה שוב ושוב בהתלהבות
שגרמה לתלתליה להזדקר באושר וללחייה להאדים. מחשבותיה של ז'ניה
כבר החלו לרחף עד שלפתע נשמעו מגרונה של שרון שתי מילים,
שז'ניה חוזרת ומשננת לילה לילה לפני השינה. "דרור איתן". עיניה
של ז'ניה התעגלו בסימן שאלה. שרון חייכה "אז את מכירה אותו?
הוא לקוח שלכם, דרור איתן". ז'ניה לא דמיינה. ליבה של ז'ניה
החל לפעום בפראות שלא ידעה זמן רב, היא חשה כיצד קנה הנשימה
שלה מתכווץ, ומעודד בה צורך עז לקחת נשימה עמוקה פנימה לפני
שלא תצליח לנשום יותר. החום בלחייה והצריבה בעיניה חייבו את
ז'ניה לקום מייד באמתלה סתמית ולשוב למשרד, מותירה את שרון
מבולבלת.
ז'ניה לא ידעה מעולם מה הפך דווקא את דרור איתן להיות נקודת
המפנה בחייה. אולי הייתה זו סתירת המציאות על פניה, שהעירה את
ז'ניה, שפחת החלומות, וגרמה לה לראות את עצמה. ז'ניה, הבחורה
הרוסייה עם העיניים הנוגות, עובדת במשרד רואי חשבון בדרום תל
אביב, אפורה כמו הקיר ועלובה כמו הרצפה.

כאשר אספה את חפציה מהמשרד והודיעה על התפטרותה המיידית, ז'ניה
ידעה שגורלה הנחרץ היה צפוי מראש, ושכל סיפור שמתחיל כסיפורה
לא יכול היה להסתיים אחרת.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
נשים מתות עלי.

יעקב פופק במסע
שכנוע עצמי.


תרומה לבמה




בבמה מאז 22/5/10 7:20
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
נטע סופר

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה