נשק סהר לגל
ושערך התגלגל.
רציתי לשחק בעורך עד יזהר שנית
שאבתי כוחות מזה שיש עוד תקווה,
שזאת אהבה אמיתית.
כל נימה במחוות הגוף
האירה את בדידותי
השביבים הזוהרים הללו
תמיד יפציעו אותי.
רוצה לשחק עד בלי די
את הטוב הזה
בכל אדם, בשעת חיותו,
בעיתות יצירה ואהבתו
נקשר אליך חוט דק
והוא מושך ומרתק אותך.
וכל החרוזים שבמילים נאלמים ואתה עומד ומשתהה
נוכח בפלאו
שותף לכך בהתבוננותך.
מתוודע לכל החוסר והדאבה שפיעמו בך
לבטח פעם ביתר עוצמה מקפיאה.
כשמושא הפלא המתגלה מחזיר מבט ושואל אותך:
"מדוע דמעה בעיניך?"
היאך קמוטות פניך בהיזכרות מה פעם.
צף גופך ברגע המרגש הזה.
כאומר מי היית פעם
ומה משמח אותך בהשתוקקות
בידיעה שיש עוד.
לב שנענה לחשופות שבתפילות נדודים.
שחם כבר ולא נותרו מקלטים בקרחוני צפון.
כשכלא נמס,
בזיקות ובחיבה יוקדת
שיש לך את הידיעה והחירות והחובה מכך
לאהוב חזרה.
לרונן נפש בנפשך.
להרעיף חברות ושבחים ומילים ומחוות.
מסירות שננסכת מכד היוצר .
לחוש שבאושרך דבוקים אנשים אחרים
שלמות בעל כורחך. |