האמנו שהזמן עבורנו יעצור מלכת
יסתובב בשיגעון סביב עצמו ככלב
עד שתחזור.
שנמשיך מאותה הנקודה, איך בטחתי
כי אוכל אף להצמיח שיערך כקדם.

אך חזרת, והנך שש אלי קרב,
והיית טרוד במערכה, בחייליך-
במלחמה אין מקום לאהוב.

בתמימותי הנצחית ניסיתי שוב לשאול,
להשיב אותך - הלא תמיד היינו התשובות זו לזה.
לא התכוונתי להציק לראשך
שלא היה נתון לי.

ארובות עיניך - שני עיגולים פעורים חסרי מנוחה-
חלולים ומרוקנים

כמונו.


ואני? אני דלילה
כל כך עכשיו, עד שאפילו
מידיי אני חומקת.

גרסה לא סופית