ולעיתים גם הצדיקים הטהורים מאבדים את אמונתם, ובמקומה, במקום
אותה אמונה, נכנסת ריקנות אדירה... והם אינם עוד. הצדיקים
הטהורים, או מי שחשבו שהם כאלה.

האנחות נהיות כבדות יותר, עמוקות יותר. אנחות שאומרות "אין לי
כוח עוד". אנחות, שבמקום להשמיע זעקות ומילים תפסו מקום נרחב
יותר ורב יותר. הן נהיו תכופות, אנחות הייאוש.

עוברות לי כל כך הרבה מחשבות בראש עכשיו, והעיקרית שבהן היא
הפסימיות הזו שמשתלטת על כל חלקה טובה בלב שלי וחשבתי שנטשה
כבר מזמן.
אני יושבת על המיטה, מסתכלת על ארון הבגדים שלי. המדים תלויים
שם, עם הסיכות, הדרגות, סיכת המ"מ. והקונפליקטים הפנימיים האלה
לא מרפים לרגע.
איך אפשר בכלל לדמיין שהאח שלי, הבכור, המדהים, דמות החיקוי
המושלמת, היקר שלי, יישב רגע אחד בכלא? שנותנים לאדם כזה,
כמוהו, עונש על שיצא להגן עלינו. שיצא להגן עליי ועליכם! בא לי
לצעוק את זה.
אף אחד לא הולך לסכן את החיים שלו בשביל הכיף או בשביל משכורת.
למה הוא צריך להענש על זה?
אני כל כך מאוכזבת. האכזבה העמוקה בחיי.
לביהמ"ש בשבוע שעבר הגעתי פסימית מאוד. האופטימיות שאפפה אותי
בהכרעת הדין התאדתה ולא נותר ממנה זכר דק. מועקה שכזו שלא מרפה
לרגע. הדחקה תמידית. להיות כאן ולא באמת להיות. והדמעות
שמפתיעות אותי בכל פעם מחדש ברגעים הכי פחות צפויים.
נדמה לי שהדבר הקשה ביותר הוא לא להאמין יותר. אובדן התמימות
כפי שכיניתי זאת בעבר.
לשמוע מהאדם החזק שהכרתי את המשפט חנוק הדמעות "אל תבכי ילדה,
העיקר שאני חי". לראות אותו מרכין את הראש כמו כולם ובוכה,
בוכה בפעם הראשונה בחיי שראיתי אותו בוכה, כשאמא מבקשת רחמים
על הבן הטהור שלה, התמים, הילד הזה שכל מה שרצה בחייו זה לעזור
לאחרים. שהפשע היחידי שלו זה שהוא רצה להגן עלינו.
ולא להבין, לסרב להבין. הלב מסרב לעכל את מה שהשכל כבר מזמן
השלים איתו- לא לחפש את הצדק. המשפט הזה "צדק, צדק תרדוף". "כי
שוטרים ושופטים שמתי לך ויעשו משפט צדק". לאן זה נעלם? אני
קוראת את זה בכל פעם שאני מגיעה לביהמ"ש. ובכל פעם אני מהרהרת
בזה מחדש.
לדבר עם אחי ולהתרגש מחדש שהוא מקשיב, ומתעניין בי יותר
מבעצמו, שהוא באמת מקשיב, ומבין, ועוזר ותומך. ולא לקבל את
הרעיון הבלתי נתפס שאולי בשנה הבאה אני לא אוכל להרים אליו
טלפון כשארצה לשאול מה שלומו... כי הוא לא יוכל לענות. לחשוב
על זה שאם הדברים היו נגמרים אחרת הוא לא היה יכול לענות
לעולם. ולהבין- שאולי זה המחיר שהוא צריך לשלם כי נשאר בחיים.
שאולי זה עוד מבחן כדי לבחון אותו, אותנו.

סחרחורת של ייאוש-

לא באמת.

אחי הבכור שחר, בלש מצטיין במשטרת ישראל יצא לפני שלוש שנים
להגן על כולנו במארב יזום נגד גנבי מכוניות שבמהלכו ניהל מרדף
אחר גנב מכוניות ובסופו במטרה להגן על חייו וחיי חבריו השוטרים
והאזרחים מדריסה נורתה יריה. באשמת היריה הזו הורשע אחי בהריגה
בביהמ"ש המחוזי בפתח תקווה ביוני 2009.