"מה אתה רואה פה?" הוא שאל אותי הפסיכולוג המוזר הזה.
ואני רואה משרד צבוע בחום עם רהיטים אדומים, ובטח באיזה ספר
כתוב שזה מרגיע אנשים, זה ממש לא.
אני רואה אותי חצי שוכב על ספה שלמען האמת לא ממש נוחה, ואת
הפסיכולוג מחייך אליי, הפרצוף המקומט שלו מחייך.
בטח מחייך הוא על ספה אורטופדית ואני על ספת עינויים והוא
מחזיק מולי דף עם כתם דיו. זה היה דיי טיפשי, למען האמת.
"תתרכז, קח את הזמן".
בטח שיש לו זמן, לא הוא יקום עם גב תפוס. מה יש בכתם דיו הזה?

ואז ראיתי את זה. "שירה".
"שירה? הוא שאל, "זאת החברה הקודמת שלך?" הקפלים שלו נפלו
כשהוא הביט בי וחיכה לתשובה.
"כן, אם אתה רואה, פה יש את הראש שלה, הפס הדק הזה זה הגוף שלה
היא הייתה אנורקסית כשפגשתי אותה. מעל הראש שלה יש כזה כמו
סימן שאלה, כי היא תמיד אהבה אותי, אבל אמרה שהיא מפחדת שהיא
תיפגע בי", התחלתי לתאר לו.
"ומה קרה בסוף?", הוא התפרץ.
"היא נפרדה ממני", אמרתי בקול דיי אדיש.
"אז היא באמת פגעה בך בסוף כמו שהיא אמרה", הוא הרהר.
"כן ולא. היא נפרדה ממני, אבל כדי לא לפגוע בי, כדי שאני לא
אקשר אליה יותר מדי ואז אפגע בה. היא עדיין אוהבת אותי, אני
רואה את זה בכל יום".
הוא נראה מבולבל, אבל שמח על שיתוף הפעולה שלי, והראה עוד דף.
וואו רותי!
"רותי?", הוא שאל, "היא הייתה ה... מה?"
"היא הייתה... אמממ... הסטוץ הראשון שלי".
הוא שלח בי מבט של הנוער-של-היום-לא-כמו-שהיה-בזמני, אבל קטעתי
אותו במבט של עוד-מילה-אחת-על-הנוער-ואנחנו-מחליפים-ספות!
"הנה תראה", התחלתי להסביר לו, "אתה רואה זה הרגליים הארוכות
שלה ופה שני העיגולים האלה הם..."
"כן , הבנתי", הוא מיהר לקטוע אותי.
התכוונתי להגיד שזה בגלל שהיא הייתה שחקנית כדורסל, אבל זה בטח
לא משנה.
עוד דף.
הדף היה לבן לגמרי.
"לילה".
"מי זאת לילה?"
"לא מי זאת, פשוט לילה. כמו כל לילה לבן בשנתיים האחרונות. אגב
זה מוביל אותנו לאיך אני ארדם בסוף?
אני כבר שנתיים לא ישן!"
"כן כן , לאט-לאט".
עוד דף, דף שחור.
"אני", סיננתי.
"מבפנים, הכול כבר שחור אצלי, אם היה רנטגן רגשות, בטח היו
שולחים אותי כבר לניתוח לב פתוח".
הוא התקדם קדימה וביקש ממני להגיד את כל הסיבות שבגללן אני
שחור מבפנים.
"רותי, שחר, נעמה, ליאת, סוזי", התחלתי לספר לו.
התמונות של כולן עלו לי, כל אחת והדרך שלה להשאיר בי חותם צרוב
עמוק-עמוק בלב. דמעה לכל אחת, לכלנית אפילו כמה דמעות.
מבעד למסך הדמעות כבר לא ראיתי כלום, הרגשתי משוחרר, הרגשת
בעצם שום דבר.
זה היה טוב, לא כאב, לא שמחה, הרגשתי כאילו אני מרחף.
כאילו קשרים סבוכים בתוכי החלו נפרמים לאט-לאט, לרגעים חשבתי
שאני לא באמת שם.
תחושה מוזרה מכדי שתהיה קיימת על ספה לא נוחה שכזו.
ואז לפתע שמתי לב שאני באמת לא בחדר, אני בכיתה א`... מה
לעזאזל?!
"מורן, מורן", הקול של המורה צרם לי. לפתע הכול החל להתפרק
לנקודות קטנות.
ואז חזר וראיתי את הקמטים של הפסיכולוג, סליחה, את הפסיכולוג
מביט בי.
"מה? מה קרה?"
"נרדמת", הוא חייך.
הבטתי סביבי, והתחלתי להבין, נרדמתי, פעם ראשונה בשנתיים.
הוא הסתכל עליי ואמר, "אני רק מקווה שהספה הייתה מספיק נוחה
לך..."