Loneliness is a cold hearted bitch...
העולם הפוך. כבר 10 חודשים שאני הולכת על קצה העננים ומסתכלת
למטה על האדמה ושומדבר לא נראה הגיוני בלעדיך.
אני יודעת שאני אמרתי ביי, אני יודעת שלא אתה החלטת, אבל אני
גם יודעת שזה היה קורה איתי ובלעדי, גם אם הייתי מתכחשת לזה,
גם אם הייתי מושכת את זה, הכל היה קורה במוקדם או במאוחר.
אני לא רוצה לחזור לאיך שהרגשתי אז, אבל לפחות אז היה לי עם מי
לדבר, לפחות לא הייתי לבד.
יש ימים שלא משנה כמה אנשים יהיו מסביבי ומי יהיו האנשים האלה,
אני הכי לבד שיש. אני לבד לגמרי. גם כשהחברות הכי טובות שלי
מקיפות אותי, בחיים שלי לא הייתי כל כך לבד. כשזה קורה, אני
רוצה להעלם ולבכות, או לבכות ולהעלם, לא כזה משנה באיזה סדר.
ואני לא מרגישה יותר. אני לא מצליחה להרגיש מה שהרגשתי איתך,
לא דומה, לא מתקרב. אתה תמיד שם, מסתכל ומחייך, ותמיד כל כך
צודק. כל כך יודע מה נכון בשבילי ומה אני רוצה ומה אני צריכה
בדיוק עכשיו. תמיד עם המילים הנכונות כדי להעלים את כל הפחד,
את כל השדים. העולם התאדה כשהיית איתי. שומדבר לא שינה לי
יותר. ועכשיו אין אף אחד שגורם לי להרגיש ככה, ואני לא מצליחה
למצוא את קצה החוט למישהו כמוך.
ועבר כל כך כל כך הרבה זמן כבר, והייתי בטוחה שבנקודה זו של
חיי (חיינו), התקופה הקשה תעבור, ואתה תתקרב ללהיות איתי כמו
שתמיד דיברנו. תבוא, ותתאדה איתי למקום שהוא רק שלנו.
אבל המשכת הלאה. או שזה רק מה שאתה אומר. הכל אותו דבר פעם
בחודשיים שאנחנו מדברים. אנחנו מדברים על הכל. אתה אומר שאתה
אוהב אותי (עדיין) אבל אתה לא שלי ואני יודעת שיש אחרות ואתה
כבר לא שם ואני לא יכולה להתקשר ב-2 בבוקר, רק כי רבתי עם חברה
או כי רציתי לספר לך משהו קטן שקרה, או רק להגיד שאני כל כך
אוהבת אותך ושאני כל כך מתגעגעת...
ואני רוצה שהדמות שלך תעלם, עם כל מה שאין לי בחיים. שאני אוכל
להתחיל שוב מאפס. ומצד שני, איך אני אוכל להסתובב בלעדיך בראש?
אתה חלק כל כך גדול ממי שאני היום ואתה תופס חלק כל כך גדול
מהשאיפות ומהתקוות שלי. אני יודעת מה אני מחפשת בזכות כל מה
שהיית בשבילי וכל מה שהייתי בשבילך. ככה אני רוצה שיהיה לי.
ככה אני רוצה להרגיש עם מי שיהיה אבא של הילדים שלי. אני רוצה
לנשום אותו ושהוא ינשום אותי בעולם שהתאדינו אליו.. כמו שהיה
איתך.