היה הייתה פעם, אי שם בארץ רחוקה, נערה צעירה, עם לחיים סמוקות
ונמשים שנראים לעין רק באור שמש. הנערה, שנקרא לה א', על שם
כולנו, גדלה בבית יפה, עם גינה יפה, שביל גישה יפה, ופיח יפה
שיצא מבית זיקוק יפה.
   היו לה חברים, לא' המנומשת, שאולי בעצם נקרא לה נמש, על שם
כולנו. הם היו יפים יותר ופחות, עצובים יותר ופחות, הרי אי
אפשר לגדול במקום יפה בלי להיות עצובים, ועל כן נחליט לקרוא
לחבריה תוגה. על שם העולם, או משהו.  
   סיפורנו מתחיל ביום שטוף שמש, בו יצאו נמש ותוגה יד ביד אל
עבר שיעור מתמטיקה, היפה בעיני המתבונן, בעל העין המזויינת. יד
ביד הם התיישבו במקום הקבוע שלהם, בשורה האחרונה, שולחן שני
מהשמאל, מתחת למזגן.
   סיפורנו מתחיל, כאשר המורה הממושקפת והמטופחת, לה נקרא
אודיש, גם על שם הפוקימון וגם על שם כל השאר, שעממה את נמש
בעלת הלחיים הסמוקות, וגרמה לעיניה היפות להעצם, בצורה יפה,
כמובן.
   אבל סיפורנו באמת באמת מתחיל, כאשר ניעורו לחייה הסמוקות
של א', שכעת חשה דגדוגים, עקצוצים, נמלולים או תחושה מסויימת
בגב, שבינתיים, או לנצח, לא נקרא לה בשם. כאשר הושיטה ידה  אל
עבר גבה, לא חשה בכלום, אך זה לא משנה, מאחר וכולם כבר ראו.
לא', הילדה המנומשת בעלת הלחיים האדומות ככרבולת, נזל המוח.
   המוח לא נראה כמו שאנחנו מדמיינים אותו, והוא לא נזל בצורה
שאנחנו מדמיינים. הוא לא היה ורוד ועיסתי, הוא לא נזל בטיפות,
הוא גם לא נשפך. הוא פשוט התפרק, בערך. מחור בלתי נראה בעורפה,
יצאו בקצב אחיד, תולעים סגולות, ארוכות יותר ופחות, שלהן נקרא,
איך לא, קרמבולה. חייבים להדגיש, שקרמבולה, היא חלק מהותי
ובלתי נפרד מהמוח, ועל כן, תולעי הקרמבולות הן מדגם מייצג.
   אודיש ותוגה כבר מזמן שכחו מאקסיומת האינדוקציות המתמטית,
והסתכלו בהפנוט על הטור העורפי שיצרו הקרמבולות הסגולות. למרות
שהיינו מצפים מאדם שנוזל לו המוח שירגיש משהו, מה לעשות, ככה
זה המוח וככה אנחנו, א' לא הרגישה כלום מלבד הפתעה. היא גם קצת
נכלמה לאור מבטי הכתה, אבל, בואו נודה, גם בושה זה סוג של
מזון.
   עד כה הכל פשוט, אבל סיפורנו מתחיל כשהקרמבולות זחלו אל
עבר הלוח, וכאשר הגיעו אליו, החלו במופע, לו נקרא קרקס. כמו
שחייניות מקצועיות שיוצרות צורות במים לקול תשואות הקהל, כך גם
הקרמבולות יצרו יחדיו צורה של ריבוע, כוכב, וגורד שחקים.
כמובן, שהנימוס מחייב, ולאור מופע מרהיב שכזה, שלושים וארבעה
נערים ופוקימון אחד מחאו כפיים בהתלהבות, ואתם יודעים, התלהבות
זו התלהבות והנימוס מחייב, כך שדבר גרר דבר ובשלב מסויים כולם
נעשו להוטים ביותר, אתם יודעים, לא בכל יום רואים תולעי מוח
יוצרות סמלים באמצע השיעור ועוד על הלוח של המורה למתמטיקה,
ומרוב התרגשות תוגה, שאולי בעצם נקרה להם ורוד, על שם החיים
בסבך הקוצני של כולנו, קפצו על השולחנות וצעקו להדרן, אחד מהם
אפילו נפל ושבר את המפרקת, אבל משם לא יוצאות קרמבולות אז זה
לא כל כך מעניין.
   נמש, הילדה מספר שלושים וחמש, שכמעט ואיבדה את כל
הקרמבולות שלה אבל כבר נרגעה מההפתעה, הסתכלה על הלוח
כשהקרמבולות שינו צורה לתעתיק מדוייק של כוכבי היפה והחנון
לקול תשואות הקהל. היא הרגישה שבקרוב תגאל, ביציאתה של תולעת
המוח האחרונה. כולם שמו לב, ללחיים הסמוקות יתר על המידה,
וכאשר הובן גודל הרגע, ההמולה שקטה, ודממה מחרישת עיניים פרצה
בחדר.
   סיפורנו מתחיל, כאשר תולעת מוח, קרמבולה קטנה, אחרונה,
וסגולה קצת יותר מהרגיל, שנקרא לה, איך לא, על שמנו, זחלה
באיטיות מעורפה של א', כאילו חובקת ומדגישה כל שניה ושניה
בתהילתה האחרונה. כולם ידעו שיש משהו שונה בתולעת הזו, משהו
שעל אף קסמו, הרתיע מאוד. נוטים להאמין שלא כולם זוכים לתולעת
הזו, אבל נמש, בתקוותה האחרונה, העדיפה לחשוב שהיא היא הגרעין
של כולנו. התולעת הקרויה על שמנו, זחלה לאיטה על לחייה הסמוקות
של נמש אל עבר קודקוד ראשה, ושם נעמדה על זנבה, קדה קידה,
ונעלמה.
   זה היה אולי הקסם הגדול ביותר לשיעור זה, אך משום מה, הוא
כמעט ולא הסעיר את תושבי הכיתה. הקרמבולות הנותרות קדו קידה גם
הן ויצאו בצורה מסודרת על מנת לחפש במה אחרת, אולי שלט חוצות
או משהו בסגנון, ובגלל שנותרו שבע דקות להשמע הצלצול, כולם
נשמו נשימה של סיום, וחזרו למקומות. גם נמש, אגב. כולנו נוטים
לחשוב שמוח הוא לא דבר נחוץ.  א' היא ההוכחה לצדקתנו.
   אגב, התולעת הקטנה? אגדה אורבנית מספרת שאי שם בארצות
רחוקות, תופסת מקום נרחב בהרבה במוחות של אנשים קצת פחות יפים,
או בעצם הרבה יותר, עם לחיים קצת פחות סמוקות, ופנים בצורות
מתחלפות של ינשוף, דרקון, ברבור וחקלאי עובד אדמה. החדשות
הרעות הן, שהקרמבולות שלהם מסרבות לצור תעתיק כל כך מדוייק של
כוכבי הראליטי. החדשות הטובות הן, שהתולעת הקטנה, שבל לנו
לשכוח שנקראת על שם כולנו בלי יוצא מן הכלל, יכולה, לעיתים
רחוקות, להתפתח ולגדול בלי סוף, ולפעמים אפילו לפתח את גודלן
של התולעים במוחות הקרובים אליה. היא פחות יפה ולפעמים קצת
נעלמת בהמון, אבל כאשר מטפחים אותה, היא מעניקה לבעליה את
הזכות המיוחדת והבלעדית:-
למות ביחד עם המוח שלך.