מה אעשה אם תלכי לי,
שאלתי אז;
[אולי את יותר ממני].
ואני יודעת היום-
אירקב
אישרף
אחבוט בעצמי ללא הרף
אעקור ציפורניי הרעות מקרבי
אכאב באשמה מיתה וזעם
ואיצלה באש הגיהינום של זמננו.
ולבסוף, אשבר לרסיסים בלתי נראים מפאת גורלם
מאותו חומר ריקני שהיה אני
ואז מתוך אפרי,
נולדתי מחדש
אמנם עדיין מתגעגעת,
אבל ברכות
שלווה יותר,
אהובה יותר.
עדיין תרה אחר התשובה,
אבל לרוב מניחה לה [לך?] לנפשה.
היית האנטי וירוס שלי,
היום אני רק צריכה מרשם לחתול
וכדורי דיכאון
מתעסקת עם כל הפסיכים שמסביבי
פוחדים מפניי
אך שולטים בי
אנשים שמתחילים איתי-
השליטה בידיי, לעפעף או לא.
בעיקר שיעמום [לא מתוך חוסר מעש...]
חיים סבירים בסך הכל
לא שיש לי ברירה.
משהו גדול -לא אלוהים-מונע ממני לפרוס כנפיי
[זוכרת שהיית ממלמלת עליהן? או שאת מעדיפה לא לזכור?]
אל מעבר לקרקע מוצקה, אל מעבר לקיום המזורגג הנוכחי
אל מעבר לאני העלובה
המתרפסת בפנייך
חושפת את החולשות העלובות שלי
כשאת בוודאי בוהה בהן בשאט נפש. |