ליאונרד זליג ניחן בתופעה מדהימה שהקנתה לו את האפשרות להתמזג
כזיקית עם כל חברה עמה נפגש. בפגישה עם פסיכיאטרים הפך למטפל,
בחברת כדורסלנים הפך לכדורסלן ובחברת צרפתים הפך לצרפתי.  רק
בישראל יכולים לשכוח סיפור כזה.

"הוא היה התופעה הכי מעניינת בשנות ה-80. לחשוב שהוא היה
מפורסם אז כמו הזמר אדם, זה מדהים". כך מסכם היום ד"ר אפרים
ינק את נושא המחקר הגדול שלו, ליאונרד זליג - "הזיקית
האנושית".

לו היה חי בכל מדינה אחרת, סביר להניח שהיו קוראים על שמו מחוז
או לפחות איזו עיר, אבל במדינה תזזיתית כמו ישראל, בה מתקיימות
מלחמות בקצב של פעם בארבע שנים ובחירות לפרלמנט בפרקי זמן
קצרים יותר - סיפורו של זליג נעלם בתהום הנשייה הקולקטיבי של
הציבור הישראלי. עשרים שנה לאחר היעלמותו המסתורית, החלטנו
להתחקות אחר סיפורו המרתק של מי שהיה, לפחות לכמה רגעים, האיש
הכי פופולארי בישראל.

השנה היא 1981. ישראל נהנית משבע שנים שלמות ללא מלחמה של ממש.
האופוריה בשיאה, גם האינפלציה. מוזיקת הניו-וויב משתלטת על
מצעדי הלהיטים. הסינתיסייזרים של להקות כמו "הליגה האנושית"
ו"דיבור חדיש" בוקעים מכל טייפ דאבל קאסט בנמצא. זוהי תקופה של
גיבורי תרבות מגוונים, גברים מאופרים עם טייטס, נשים עם כריות
כתפיים ותסרוקות מסולסלות. נראה שלא הייתה תקופה מתאימה יותר
להגעתו לעולם של אגדה חדשה ומשונה.

בשלהי הקיץ של אותה שנה, אירחה משפחת חולדאי מסיבה חגיגית לרגל
סיום כתיבת ספרו האחרון של בן ביתם, עמוס עוז. הספר, "מנוחה
נכונה", תיאר את החיים בקיבוץ חולדה על רקע התקופה שקדמה
למלחמת ששת הימים. משפחת חולדאי, הידועה בקשריה וכישוריה
החברתיים, אירגנה מסיבה למופת בהשתתפות אומנים מן השורה,
פוליטיקאים ואנשי ציבור.  מאיר שלו, בנו של הסופר הירושלמי
יצחק שלו ולימים סופר מפורסם בפני עצמו, היה בין המשתתפים.

ביומנו, מספר מאיר שלו על טיפוס מסקרן אותו פגש באותה מסיבה.
האיש, שהציג את עצמו כליאון "זלמן" זלוויגר, היה מוקף באותה עת
בפוליטיקאים ושאר אנשי אינטרס. "ללא ספק מדובר היה באריסטוקרט
מן השורה", מתאר הסופר הצעיר, "אינטלקטואל ממושקף, שחרף נומך
קומתו נראה מרשים בתלבושתו המחויטת. הופעתו הייחודית, יחד עם
המראה האירופי, הרשימה אותי ואף הוציאה ממני קיתונות של
קנאה".

לאחר שעה קלה קנאתו היוקדת של שלו התחלפה לה בתדהמה. "הכה בי
הלם", הוא מהגג ביומנו, "כשראיתי את אותו האיש בדיוק, עומד
במטבח יחד עם העובדים הערבים. עכשיו הוא מכנה את עצמו 'אמזלג',
לבוש בסרבל עבודה, ללא משקפיים או גינונים אירופיים. האיש החל
לתאר בערבית שוטפת (שפה בה שולט מאיר שלו - ע.ס) את התיעוב
אותו הוא חש כלפי אנשי הספר והרוח שמסתובבים במסיבות שכאלה. זה
היה אותו בן אדם, ללא ספק - אך הוא נראה אחרת לגמרי, כאילו עבר
מטמורפוזה ליישות אחרת לחלוטין". בדיעבד, זוהי ההתייחסות
הכתובה הראשונה לליאונרד זליג.

תל אביב, שנה לאחר אותה מסיבה. אירוע מוזר מתרחש בהיכל הספורט
ביד אליהו. רבבת צופים מתגודדים ביציעי האולם במטרה לראות את
משחק הכדורסל בין קבוצת מכבי תל אביב לאלופה הספרדית, ריאל
מדריד. עיתונאי צעיר בשם רפי נאה מבחין בשחקן אלמוני על הספסל
של המאמן רלף קליין ז"ל, ממתין לתורו להצטרף לשאר השחקנים על
הפרקט. בבדיקה זריזה מגלה נאה שהשחקן רשום בטופס המשחק בשם
אולסי זליג, אבל אף אחד מהשחקנים לא שמע אודותיו. סדרנים
נקראים למגרש ומלווים אותו בנחישות אל מחוץ לתחומי ההיכל. ביום
למחרת הסיפור מתפרסם כידיעה שולית ב"ידיעות אחרונות" כאשר שאר
העיתונים מתעלמים מהעניין כליל.

סתום עין עם דיין, שמן עם שרון

חודשים ספורים לאחר אותו מקרה מוזר, במשטרת ישראל חוקרים את
היעלמותו של זבן בשם ליאונרד זליג. בעלת הדירה שלו ומעסיקיו
במכולת השכונתית דיווחו עליו כנעדר. הם מספרים למשטרה כי מדובר
בטיפוס מוזר ומתבודד מטיבו. החוקרים מוצאים בדירתו בפלורנטין
רק שני רמזים. האחד - תמונה של זליג עם משה דיין. שניהם עם
רטייה על עין שמאל. והרמז השני - תמונה נוספת של זליג, הפעם עם
שר הביטחון דאז, אריאל שרון. בתמונה ניכר כי קילוגרמים רבים
התווספו למסת גופו של מר זליג.

בעזרת מידע מודיעיני מתגלה אדם המתאים לתיאור הכללי של זליג
במחנה עולים בנס ציונה. החוקרים מבקשים מהאיש להתלוות איתם
לתחנת המשטרה אך הוא טוען בתוקף שהוא עולה חדש מברית המועצות
ואינו דובר עברית. לאחר דקות ספורות פורצת קטטה בין העולים
למשטרה ובסיומה נלקח האיש לבית החולים הפסיכיאטרי בגהה. כבר
באותו הערב, מגלים הרופאים להפתעתם שהסובייטי שהובא בכח רק כמה
שעות קודם לכן, חדל לדבר רוסית והחל לדבר עברית מלומדת.

ראש המחלקה הנוירו-פסיכולוגית בבית החולים, ד"ר אפרים ינק, פגש
את זליג בפעם הראשונה ביומו השני בבית החולים. "ממבט ראשון לא
חשבתי שיש איתו בעיה", מספר ינק, "למעשה, חשבתי לתומי שמדובר
ברופא מצוות בית החולים. המראה החיצוני שלו הסגיר מקצועיות
לגיטימית. הוא פשוט נראה כמו פסיכיאטר".

ד"ר ינק החל להיפגש בתכיפות עם זליג, שהפגין ידע מקצועי נרחב
במדעים ובפסיכולוגיה. "הוא לא ידע שום דבר שאי אפשר למצוא
בספרים בספרייה", מסביר ינק, "ובכל זאת, הדרך בה יכול היה זליג
לנהל שיחות בנושא בו לא הייתה לו שום השכלה פורמאלית הייתה
מדהימה". בסדרת תצפיות שעורך ינק, מתגלות תופעות מדהימות.

זליג הוכנס לחדר סגור מרושת במצלמות נסתרות. אל החדר נכנסו מדי
יום אנשים בעלי אוריינטציה חברתית/תעסוקתית שונה וינק צפה
בתוצאות המפגשים בעזרת מוניטורים בחדר אחר. כאשר לחדר הוכנסו
שלושה תיירים מצרפת, החל זליג לפטפט בצרפתית מושלמת וציטט
ממולייר ומופסאן. אחריהם הוכנסו לחדר שלוש עולות ממרוקו.
בחברתן, אימץ זליג תכונות "צפון אפריקאיות" (כך לפי הדו"ח של
ד"ר ינק). טון דיבורו הפך רם יותר, תגובותיו הפכו
אינסטינקטיביות יותר, מזג רוחו הפך חם יותר ולפי בדיקה בעין
בלתי מזוינת - הפיגמנטים בעורו הפכו כהים יותר.

איש הזיקית

השמועות שיצאו מבית החולים הכו גלים בתקשורת הישראלית שהייתה
צמאה באותם ימים לסיפורים אנושיים שלא קשורים בשכול צבאי או
שחיתות מדינית. עקב הסערה הציבורית, בית החולים נאלץ להוציא
הצהרה לקונית קצרה שתוכנה: "נערך מעקב אחר אדם המסגל את טבעו
לסובב אותו כמעשה זיקית בטבע. במידה והממצאים יאשרו את השערות
המומחים - מדובר בתגלית המדעית החשובה של המאה העשרים. נא
להתנהג בהתאם".
הציבור הישראלי לא חיכה לממצאים. התואר "איש הזיקית" הוצמד
לזליג שהפך בין לילה לאחד האנשים הפופולאריים במדינה. בוטיקי
בגדים הציגו את "אופנת הזיקית" שהפכה לטרנדית במיוחד בהמשך
העשור. נשים צבעו את שיערן בצבעים שונים בהשראת הזיקית, ומראות
מבחילים כמו שיער כתום וירוק גם יחד בתוספת ציצית שיער תכלכלה,
לא היו נדירים במחוזותינו. המעריצות הכבדות אף הגדילו עשות
וקלעו מחלפותיהן לצמה שהייתה מורכבת משלושה צבעים שונים, וזכתה
לכינוי "תספורת הזיקית". במועדוני הריקודים התנועעו הצעירים
לצלילי "ריקוד הזיקית", שאף זכה בתואר שיר השנה של תוכנית
הטלוויזיה המצליחה, "להיט בראש".
זליג היה סגור בחדרו, מבודד בתנאי מעבדה (תרתי משמע) במשך 107
ימים. המצלמות עקבו אחרי כל תנועה שלו, גם ברגעים הכי
אינטימיים. תחלופת הזרים שהוכנסו אל ביתו הזמני מנעה ממנו
להיקשר באמת לבני אדם אחרים. הוא לא האמין שהם רצו בטובתו,
סביר להניח שהוא צדק. לאחר תקופה מסוימת, הפופולאריות של זליג
בקרב הישראלים הגיעה לרמה כזו שבית החולים הסכים לשדר גרסאות
ערוכות מהתצפיות הרפואיות במהדורת מבט. הקטעים, ששודרו פעמיים
בשבוע, זכו לחשיפה כפולה משל התוכנית המדוברת ביותר של אותה
תקופה, פסוקו של יום.

לאחר כמעט ארבעה חודשים, יצא זליג לראשונה מבית החולים ונפגש
עם מעריציו. כפי שד"ר אפרים ינק שיער, זליג התערבב בקהל באופן
מופתי והפך למעריץ של עצמו. חסר אישיות או חוט שדרה, זליג פשוט
נהפך לאחד מהכלל ונעלם עם חילופי העונות והטרנד. "ידעתי שאם
אמשיך לחקור את התופעה אוכל לקבל פרס נובל", מסכם היום ד"ר ינק
הקשיש, "אך אני רוצה להאמין שיש בחיים דברים שהם מעבר לפרסים
ותהילה. אני חושב שבני אדם הם כאלה".

נספח: הברגמנים
מעט מאוד ידוע על התקופה המוקדמת בחייו של ליאונרד זליג. כל
שידוע אודותיו הוא שהיה בנו של ניצול שואה בלגי בשם ויקטור
זליג שעלה ארצה בספינת מעפילים, למרות שהמנדט הבריטי כבר
הסתיים שנים קודם לכן. ליאונרד גדל עם אביו ואמו החורגת בבית
דירות בעיר רמלה. במהלך שנות ילדותו פרצו ריבים קולניים רבים
בין בני המשפחה, כך שלמרות שמשפחת זליג גרה מעל מועדון
הקליפסו, היו אלה דווקא בעלי הדיסקוטק שהיו פונים למשטרה
בתלונות על רעש מצד השכנים.

כנער מתבגר ברמלה, סבל זליג מהצקות בלתי פוסקות מצד חבריו
לספסל הלימודים. מכיוון שהיה התלמיד היחידי ממוצא בלגי, זכה
לכינוי הגנאי "ברגמן" על שם הבמאי השבדי הנודע אינגריד ברגמן.
חרף ניסיונותיו להסביר לשאר הילדים שבלגיה ושבדיה הן שתי
מדינות שונות לחלוטין, המשיכו התלמידים להציק לליאונרד הצעיר
ואף נהגו לרסס על פתח ביתו את המילה "ברגמנים" לעיתים קרובות.


לאחר סיום הלימודים התגייס לצה"ל אך מסיבות לא מתועדות העביר
את שלוש שנות שירותו בבקו"ם. כמעריץ מושבע של יול ברינר, תכנן
לאחר שחרורו מהצבא טיול תרמילאים לסיאם. לאחר שגילה שהממלכה
שינתה את שמה לתאילנד - ביטל את הטיול למזרח ובמקום זאת קיבל
דיזנטריה בטבריה.