אתה יודע, אני לא מזהה את הפנים האלה.
אני בוהה בהם במראה הקטנה מולי, במקום להתבונן בכביש.
הבטן מתהפכת לי, ואני עצבנית
וכשאני רואה את הלחיים האלה, הזרות, אני מבינה
שזו עצבות
זה צער אמיתי ומשוחרר
דמעות ענק זולגות על הפנים האלה, ואני נראית לי כמו ילדה.

כשאני מסתכלת על זה ככה, אולי אני כן מזהה. הילדה הזאת. מוכרת
לי.
לא הייתי פה הרבה הרבה זמן.

משהו בגישה שלי לחיים מרטיט אותך
בקצות נימי האיברים הרגישים
ולתוך הנשמה
אני רואה את זה, ולפעמים אתה מודה.
הגישה הזאת לחיים
שבזכותה
פרשתי ידיים
עקביי משוחררים מחבל
וקפצתי
באנג'י
ישר לתוך הסערה הזאת
של להיות המאהבת שלך

אתה לא צריך אותי שאומר לך את האמת, היא נכתבת במורד פניי
מולך
אבל אומר אותה בכל זאת:
אני לא מצטערת לרגע
אני לא מצטערת שהכרתי אותך
ולא מצטערת שרציתי אותך
ולא מצטערת שלקחתי אותך

אבל הכאב... הכאב
אני מרגישה אותו כל כך צלול, שלפעמים זה עובר את גבולות הנסבל
שלי

כמו כשאתה לוקח אותי מאחור
אפילו בעדינות
זה כאב כל כך מובהק
שלמרות התענוג, אני מתחננת בפניך שתפסיק

אתה לא צריך אותי שאראה לך את פני הדברים, ובכל זאת
יש לי דחף להגיד את זה -
אנחנו מתאימים כל כך שזה מחוץ לכל הגיון
ואין לי מושג איך לאכול את זה
הצורך הכפייתי שלי לענג אותך, לגעת בך, לנחם אותך, להצחיק
אותך, לראות אותך, להתמסר לך
הוא לא מתוך העולם שהכרתי קודם
אנחנו מתאימים כל כך שזה לא סביר שאתה לא מאפשר לנו
להתפלש בזה
בחופשיות
וכל הזמן, זו אני שיוצרת את הדרמה, אני רואה את זה
אני רואה את זה במראה הקטנה של המכונית
כשאני נוהגת לעבודה כדי להיות כמו כולם:

אני לקחתי אותך בפעם הראשונה
פיתיתי אותך
ולא השארתי לך ברירות
בלבלתי אותך
הפכתי אותך
אני הפכתי את זה לסיפור מתמשך
אני אמרתי שצריך לעצור
אני קבעתי מתי
אני מפתה אותך להמשיך
אני מפסיקה
הכל מגיע ממני

אתה בסך הכל רוצה עוד מזה
מחכה
מוכן ומזומן שאעשה בך כרצוני
כל הדרמה נולדת אצלי בראש

אז למה בעצם?
אני יודעת למה, ואתה יודע גם

אני באמת לא מבינה אותך
ואני באמת לא מבינה את עצמי
רק מנסה לזכור
להתענג על הכאב
רק מנסה להכיל
את הצריבה האיומה הזו
רק מנסה לא להיות צינית כלפי עצמי
כשאני רואה אותי ככה
במראה
בוכה כמו ילדה
עליך
ועליי.