חג, כולם יודעים שחג, מברכים אותי.
במכולת, בדרך לעבודה.
ורק אני לא יודעת
שחג.
בין ברכה לברכה אני שוכחת.
בחלל הבטן שלי מתפשטת
דממת מוות מחרישת אוזניים

כלום

לא

זז

דממת
מוות

ואז יש אותך.
זה הפרצוף הזה שאתה עושה,
ורוח סערה קצרה ומקפיאה
חולפת בתוכי
מרעידה הכל לרגע, מפיחה חיים ונעלמת.
כמו ההזייה המתוקה וההרסנית בתוך חיי השעמום של נעוריי.
ושוב, אני מתמכרת. כמו אז.
הייתי בת שמונה-עשרה, ולפעמים ירדתי מהאוטובוס, והשמש סינוורה
אותי לרגע, ולא הייתי בטוחה פתאום
אם אני מסוממת עכשיו, או שפוייה.
עכשיו, בחג, אני לא יודעת אם אני הולכת חופשייה,
או שאתה עדיין בתוכי

מעיר אותי לחיים וממית מעיר אותי לחיים וממית מעיר אותי לחיים