New Stage - Go To Main Page

קלרה גריידי
/
סלואו- מואשן

מצב החלום ומצב העירות
מאריזונה ועד ניו יורק

ההקדמה:

הרגע עובר בקיצוניות מדיכאון לאושר. כל הרגע בסלואו- מואשן בעל
תשעה זנבות ובקצה שלהם פעמונים. ברגע אחד אתה נוכח לשמוע את
כולם מצלצלים מנגינה עצובה אך אופטימית בו זמנית, וזהו הרגע
שבו אתה מאבד צלם אנושיות.
אתה מתהלך ברחוב, פיסות אבק לבנות מתעופפות סביבך כמו ציפורים
בלי מקור.
(מישהו שם למעלה יושב עם פודרה לבנה ומאפר את החוטם כמו
ליצן).
אתה חושב האם כדאי לקחת סיכון ולנסות לתפוס אחת, אבל אתה הרי
יודע שזהו מרדף אבוד מראש ומחליט לוותר. כל פעם שתשחזר את
הבוקר ההוא בראש, הסיטואציה תיראה שונה לגמרי, כמו חלום.
תתעורר כבר. השיער נראה שונה מאתמול. הבגדים כבדים יותר, האור
התחזק והעיניים לא יכולות לשאת אותו עוד. הכול עוצמתי, רעש
הקירות המתקרחים מאנשים שהולכים לעבודה, זמזום מנורת הניאון
במשרד.
אתה מתבונן כמה האנשים סביבך מרוכזים בעצמם, בוחן את הצורה בה
מתנהגים, את האדישות שהם לובשים כמו את החולצה והמכנסיים.
וככה צריך להיות. לכן אתה רוכס את המכנס עד הסוף ומתקרב למכולת
בביטחון מופרז. אתה יודע, כדי שלא יוכלו לעלות על המזימה שלך
ולנסות לעצור בעדך.
והנה הבוקר ההוא הגיע שאתה נהיה באמת כזה. באמת האמנת להצגה
שאתה משחק, והביטחון הוא אמיתי, והרוכסן של המכנס מצלצל כמו
פעמונים, וכל המחשבות שלך נאספות לכדי כדורי אבק לבנים קטנים,
מרחפים סביבך באוויר כמו ציפורים בלי מקור, אתה רוצה להתעורר
אבל לא מצליח.

החלום:
אני רואה את הכתוביות רצות מבעד לזגוגיות העיניים. הכפתור בו
מריצים אותם קדימה או אחורה נתקע ולכן אני חייב להתרכז.
אני תמיד בחור כשזה נוגע לכתיבה. אני כולי אישה, אך כשזה מגיע
לרגע הוצאת התכולה החוצה, אני מתקשח ונהיה גבר.
(אין כאן שלב של גילוי מיניות, אין זה קשור למיניות כלל. ההפך,
זהו לחלוטין הפן האבסטרקט, בו אני רוצה שייתפסו את דבריי כגבר,
כארוטיקה של גבר,
כתנועות חלקות ועדינות כמו של גבר, כמו של טיגריס,
כמו של אריה).
למרות המראה הטהור והנקי של האישה, למרות הכוח שיש לה ברחם,
שיש בהיריון ובאימהות, כשזה נוגע לכתיבה, מדובר במלחמה. ורק
גברים נשלחים לשדה הקרב. איש איננו מדבר על החבישה או על
הדאגה. אין דאגה כשמדובר בשליחות, רק מטרה.

כל המקומות מתערבבים אחד בשני. אתה נכנס לשדרה אחת בעיר כזאת,
ויוצא בשדרה הבאה בעיר אחרת. אני מפחד לאבד את ההרגשה שלהן,
ואת הריח, לכן אני עוקב באובססיביות אחרי הסימונים ומשיג כלב
כדי שיוכל לזכור אם נעבור שוב במקום בעל ריח זהה. אנחנו הולכים
במעגלים. מה שאני עושה כעת זה המהלך היחידי בו אפשר לארגן את
הטיולים האלו כהלכה ולאסוף שאריות מטיולים ישנים. אני בן אדם
פרקטי, לא יצירתי, לא ייחודי, לא חצי בן- אדם, אלא רק פרקטי.

ההתעוררות:
כשאני שותה אני מתפכחת. העיניים קורעות את הקרום שעטף אותן
בשנייה. המחשבות נאספות לתור ארוך וצר, ומשם מתפזרות אחת-
אחרי- השנייה כמו חיילים לכל הצדדים. אני מנסה לאסוף אותן חזרה
בבוקר של המחרת, אבל הן לעולם לא נאספות במלואן, ותמיד כמה מהן
מצליחות לחמוק אל תוך החור שפתח הלילה.

העירות:
אני מנסה לשכוח עכשיו הכול. את כל הגרגירים שנשפכו משעון החול
שנמצא אצלי בחזה.
(למרות שהם כל כך קטנים, השמש מאירה,
וכולם בוהקים ומנצנצים כמו זהב).
והזהב נשפך מכל עבר כמו לא היה שווה כלום. אני ואתה קוראים יחד
על הים. השיער שלי לא נדבק למצח, מזג האוויר מושלם, והים עושה
רעש של שואב אבק בינוני, ושואב לי את כל הדאגות מהראש. אני
חוזרת לגיל עשר. אוכלת קרטיב על הברכיים של אבא בגינה של סבתא
רחל. הסיטואציה כלל לא מעניינת אותי, לא מעניינת אותי גם
הרכילות וכמה שווה הבית של סבתא. אני מחפשת שמש בגינה כמו
פרפרים, תופסת אחד בשיניים. מרגישה את הטעם הטוב והפשוט של
הקרטיב, את הברכיים הקשות והבטוחות של אבא, את שערה הצהוב
והיפיפה של אימא. ועכשיו, אני מתעוררת מהחלום בהקיץ וחוזרת
לשואב. אתה מתהפך על הבטן, כל הגב שלך כתמי שמש מצחיקים. בא לי
לחבר אותן בקו, ולעשות ממך ציור. לא ציור, קריקטורה. שיראו
אותך הולך ברחוב ושיידעו שמאחוריך עומדת אישה עם רעיון. ההרגשה
על החוף היא טובה. אני לא דואגת לכלום. אני לא מקווה שהיא
תיגמר כדי שאוכל לחזור למצב הטבעי שלי, ליד מרכז העיר, איפה
שאין לך זמן לעצמך (המכוניות חוצות במהירות, כך שעל הכביש אין
מספיק מקום, ומצד שני, גם על האמצע משפדים אותך בניינים) ושאין
שקט כדי לשמוע את השקט.
אתה לא מסתכל עליי. לא מותח את הכנפיים. רק מזיז את הרגליים
קדימה ואחורה כמו ילדה על נדנדה. אני נשבת בתנועה הפשוטה הזאת,
מחקה אותך, מקווה שתגיד לי להפסיק. אתה שותק, מסתכל על העיתון
מסתכל עלייך. מרים את המבט כשאני שורקת, מחפש לראות אם המפוחית
קרובה כדי להצטרף אליי. לא קרובה, שולח ידי תמנון אל החול,
מצייר שם חיה. אני הורסת את הציור, מכסה את כל הגב שלך חול,
מלקקת לך את האוזן, מרימה חצי גבה,
בוא הביתה.



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 22/5/10 17:06
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
קלרה גריידי

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה