הוא אמר לי שהוא רואה אותי,
שבלילות הנחשים זוחלים החוצה,
מזכירים לו שהוא ישן עם עבר.
הוא מביט בי כשעייני עצומות,
רואה את תנודת גלגוליי,
הוא בוכה, מחייך בין חלום לכאב,
שם הוא רואה את העצב מתבודד.

כי הוא רואה אותי שם בלילות,
כששנינו צועדים על מים זכים.
הוא רואה אותי כמו שלא רואים אחרים.
וזה מפחיד אותי, מלהיט אותי,
מותיר בי תקווה,
כי הוא רואה אותי גם כשאני לא בסביבה.

הוא אמר לי שהימים חשוכים לי,
חיבק ואמר שאני לא לבד.
הוא הביא לי אור אל תוך היום
ואמר שזאת רק השאלה,
שלי יש את האור שלי שמחכה
בין כנפיי פרפרים.
שם מתחת למים הזכים,
הוא לקח אותי לנשום אוויר,
הוא אמר לי ששם בשקט שבמעמקים,
העצב לא מתבודד.

כי הוא רואה אותי שם בלילות,
כששנינו צועדים על מים זכים.
הוא רואה אותי כמו שלא רואים אחרים.
וזה מפחיד אותי, מלהיט אותי,
מותיר בי תקווה,
כי הוא רואה אותי גם כשאני לא בסביבה.


אני רואה אותו גם בחושך,
בין השקט לרעש הבלתי נמנע,
אני רואה אותו בין כול הדמויות,
שם בלילה כשהוא ישן לצידי,
אני מביטה בו, זקוקה לו,
שילמד אותי לנשום,
שיראה לי שאין זה חלום,
שילטף,שיביט, שייגע, שיאהב,
שם העצב הולך לישון
וקם כמו ביום הראשון.