גל הרלב - הזמנה לחתונה

אנחנו לא ממש מכירים. מבחינתי, רק שיחת נפש עמוקה, ללא אלכוהול
או סם אחר הופכת את המילה חבר לאמיתי. לכן, כשקיבלתי ממנו את
ההזמנה לחתונה חייכתי ואמרתי שאבוא, בלי לחשוב "זה רק חבר
מהעבודה". היה לי ברור, כמו להרבה אחרים שקיבלו הזמנה, שרק
במידה וכמה תנאים מאוד ברורים מתקיימים אנחנו מופיעים לחתונה:
מימון, נהג צמוד-מצחיק ואפשרות לעזוב בכול שלב.
ככל שהזמן עבר פתאום ראיתי אותו יותר. מפעם בשבועיים זה עבר
לכמה פעמים ביום, לחיוכים, לשאלות על ההתקדמות בשלבי החתונה,
אפילו לטיפים קטנים. בקיצור - הסתבכתי.
כששבוע לפני הוא התקשר בקול מוסווה והזדהה "כאחראי מהאולם" שרק
מברר, לא הייתה לי ברירה: שיקרתי שאבוא.
מבדיקה שעשיתי, הודעה של עד שלושה ימים מכסה את הסיכוי להפסד
כספי.
דיברתי עם החברים הקרובים בעבודה, לכל אחד מהם היה תירוץ
מעולה: חודש תשיעי, טיסה לחו"ל, פשיטת רגל והקלאסי - אירוע
משפחתי באותו הזמן ומרוחק שעתיים נסיעה. אני נשארתי עם סתם לא
בא לי.
כל השבוע הרגשתי רע וניסיתי למצוא תירוץ משכנע. בין לבין,
קיבלתי ממנו עדכונים שוטפים על החליפה, על היונים, ההתרגשות
והשמחה מזה שאני מגיע. הוא אמר ש"ההתרגשות שלו עולה כשהוא רואה
אנשים כמוני שממש אש לבוא".
שלושה ימים לפני החתונה שלחתי לו הודעה כמו גנב, בחמש לפנות
בוקר. שיערתי שאין סיכוי שהוא יראה ובטח גם לא יגיב. כתבתי
שאני מצטער אבל לא מסתדר לי לבוא ובמקום לפרט, הוספתי שלוש
נקודות... בתקווה שהם יעשו את העבודה.
כבר קרה שהתחמקתי בעבר מבריתות, חתונות ושאר אירועים, אבל
מעולם לא שלחו לי הודעת טקסט "ל מ ה???", עם רווח בין האותיות
ושלושה סימני שאלה, כתשובה לשלוש נקודות שלי. החתן הכריז
מלחמה.
הייתי שבר כלי. באותו זמן התנהלה מלחמה אמיתית - מלחמת לבנון
השנייה, או הרביעית - המיתון חגג, אבל אני הייתי שקוע עמוק ב"ל
מ ה???" ואיך לעזאזל יוצאים מזה.
אם רק הייתי אומר את האמת ולא רק בשבילי, גם בשביל אותם
השקרנים שממציאים סיבות מוזרות בלי למצמץ, אולי הייתי יוצר
סביבה חדשה, בריאה יותר, שבה מותר להגיד "לא בא לי" בלי סיבה
ואנשים פשוט מבינים. בחרתי כמו כולם לחפש את התירוץ המושלם, זה
שמשאיר את המזמין חסר אונים, מתנצל על זה שהזמין. ביקשתי לעצמי
נס.
חז"ל אמרו "אין חכם כבעל ניסיון" ומי כמו סבתא שלי, שנלחמה
בפרטיזנים, התגלצ'ה בבריקאדות ובלעה ביצות עם כפית יכולה לבוא
עם פתרון.
קבענו במקום "העבודה" שלה, בקופת חולים. הבטחתי שאני אבוא
לאסוף אותה ואח"כ נשב קצת בגינה, על הספסל, המקום האהוב עליה
בגינה. סיפרתי לה את הסיפור, הסברתי לה שעות מה זה sms. היא
נאנחה, אמרה שהיא מתחמקת מלוויות חופשי ובגילה הכול נסלח
וממילא (היא סיימה כמו שהיא מסיימת תמיד) היא בקושי רואה,
בקושי נושמת, בקושי חיה.
נישקתי אותה, היא שאלה איפה המעיל שלי למרות שחמסין כבר
שבועיים. אמרתי שהוא באוטו, ליטפתי לה את הראש והלכתי.
זו הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותה נושמת. ביום של החתונה היא
נפטרה. זה היה אחד הימים העצובים בחיי.