[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







שלומי אלפרוביץ
/
השאלון המורחב

"משה, בוא כבר למיטה!" צרחה שולה מחדר השינה לעבר בעלה השקוע
היטב בכורסת הטלוויזיה שלו בגופייה לבנה ובוקסר. ידו אחזה
בבקבוק בירה והייתה מונחת על כרסו העגלגלה שנראתה כאילו נוצרה
במיוחד כדי לשמש לה כמשטח ארגונומי.
הספה כבר קיבלה שקע בצורה של הישבן שלו והכרס כבר קיבלה שקע
בצורה של הזרוע שלו.
"אני בא, אני תכף בא!" רטן לעברה חזרה מהספה, רכן קדימה כדי
לקום, התייאש ונשאר לשבת ולבהות בטלוויזיה, ושניהם ידעו שגם
הפעם הוא יירדם מולה  ויזחל למיטה כשהצחוק המוקלט של איזו
קומדיה שמשודרת בשידור החוזר העשירי שלה יעיר אותו.
איש עסקים מפורסם בעל משרד פרסום, התראיין בתוכנית אירוח וסיפר
את סיפור חיו המרגש, איך הגיע לארץ בלי כלום ומלירה אחת הצליח
להקים אימפריה שלמה ומשגשגת ולהעמיד משפחה למופת.
הוא בהה בתוכנית שריצדה על המסך מולו והרגיש את עפעפיו נהיים
כבדים יותר ויותר, אבל הוא נאבק בהם כי החלק האהוב עליו
בתוכנית עמד להתחיל.
"ונעבור לשאלון המורחב" אמר המנחה והוביל לפינה שבו הוא שואל
את המרואיין שאלות קצרות ותמציתיות והמרואיין עונה לו תשובות
קצרות ושנונות בצורה שאמורה לגרום לצופים להאמין שהוא ממציא את
התשובות על המקום אבל בעצם ברור לכולם שהוא התאמן עליהם כבר
קודם.
משה אהב בחלק הזה של התוכנית לפנטז שהוא זה שמתארח עכשיו
בתוכנית והשאלות מופנות אליו, ונהג לחשוב בראשו איך היה עונה
על השאלות. זה היה החלק האהוב עליו בתוכנית, זה גם היה החלק
שבדרך כלל הוא היה נרדם מולו.

"מה התכונה הכי דומיננטית שלך?" שאל המראיין.
"אופטימיות" השיב המרואיין.
ריאליסטיות, חשב משה לעצמו.
"מה סקסי בעיניך?" שאל המראיין
"אשתי" השיב המרואיין
אשתו, חשב לעצמו משה.
"מה המוטו שלך בחיים?" שאל המראיין.
"אם החיים נותנים לך לימונים, תעשה מהם לימונדה" השיב
המרואיין.
"מזל שהחיים לו נתנו לו ביצים, אחרת היה צריך לשתות גוגל מוגל"
השתעשע לעצמו משה.

הוא הרגיש את העפעפיים שלו נהיים כבדים יותר ויותר. בשלב הזה,
ידע משה, שכבר אין טעם להיאבק. הוא  נזכר בעצה היחידה שאי פעם
קיבל מאביו. אביו היה אדם פשוט שלא נהג להשיא עצות. גם אביו
בעצמו לא קיבל עצות מאביו ואת כל מה שהוא יודע פענח בעצמו. הוא
חשב שזה הרבה יותר נכון שילדיו יהיו כמוהו, ילמדו את החיים
בעצמם ויסיקו את המסקנות שלהם ולא יקבלו מסקנות לעוסות
ומשומשות יד שנייה. ובכל זאת, עצה אחת כן דאג לתת למשה, וחזר
עליה מספר רב של פעמים. הוא הדגיש בפניו את החשיבות שבלדעת
לבחור היטב את המלחמות שלו. לא על כל דבר צריך להלחם, לפעמים,
אם זה לא מספיק חשוב, אפשר ועדיף כבר לוותר. מכיוון שהייתה זו
העצה היחידה שקיבל במשך כל חיו מאביו, ייחס לה משה חשיבות יתרה
וניסה ליישמה בכל הזדמנות. הוא יישם אותה כל כך טוב, שלעיתים
כשהיה מהרהר על כך, היה תוהה אם אי פעם הוא יצא לאיזושהי מלחמה
או שמא תמיד וויתר?
גם בעפעפיים משה לא נלחם, עפעפיים שרוצים להסגר, יסגרו לא משנה
מה, ואם היה בטעות  מנסה בכוח להשאיר את עיניו פקוחות, היה חש
שהוא מבצע פשע מלחמה.  אז כפי שנהג לעשות במקרים כאלו, הוא עצם
את עיניו אך המשיך להאזין לתוכנית.

"מה מפחיד אותך?" שאל המראיין
"שיקרה משהו למשפחה שלי" השיב המרואיין.
"שיקרה לי משהו" חשב משה לעצמו.
"מה ישראלי בעיניך?" שאל המראיין.
"החום והכנות" השיב המרואיין.
לא לצאת פראייר, חשב משה לעצמו.
מה יהיה כתוב על המצבה שלך? שאל המראיין.
"שטח פרסום זה יכול להיות שלך"! השיב המרואיין והקהל צחק.
איזה שאלה מטופשת, חשב משה לעצמו, הרי זה לא אני זה שקובע מה
יהיה כתוב שם, אלא אשתי. משום מה היה ברור לו שהוא ימות לפניה.
הוא קיווה שהיא חושבת עליו דברים מספיק טובים ומכירה אותו
מספיק טוב בשביל לדעת שהוא מעוניין במשהו יותר יצירתי מאשר מ
"כאן קבור משה ".

המחשבה האחרונה הטרידה את משה והוא הבין שזו העת להתנתק
מהטלוויזיה ולהתחבר למיטה. הוא פקח את עיניו והכול נראה פתאום
מטושטש. הוא ניסה להרים את ידו בשביל לשפשף את עיניו, אבל לא
הצליח להרגיש בכלל את הידיים. הוא שמע את בקבוק הבירה נשמט
מידו ומתנפץ על הרצפה וקול הנפץ היה הרעש החזק ביותר ששמע
מעודו. הוא הרגיש שעור התוף שלו הולך להיקרע ושהראש שלו הולך
להתפוצץ. "משה?! משה?!" שמע את שולה צורחת מחדר השינה אבל הוא
לא היה מסוגל לענות לה.
שולה ניגשה אליו בריצה ובבהלה, דורכת על זכוכיות בקבוק הבירה
שהתנפץ ומדממת קלות מכפות הרגליים.
"משה, תענה לי! משה תחייך! משה, תרים ידיים!" צרחה לעברו בעודה
מנסה להיזכר בעוד דברים שהיא צריכה לבקש ממנו לעשות כמו שהיה
רשום במצגת ששלחו לה במייל שהכותרת שלו הייתה "המייל הזה יכול
להציל את החיים שלך FW: FW: FW:". מאוחר יותר, כשישבה והמתינה
בבית החולים והיה לה זמן להתבודד עם המחשבות שלה, היא נזכרה
שבעקבות זה שהיא קראה את המייל הזה, אולי התעכבה בבית כמה דקות
לפני שיצאה לקניות, ואולי אם היא הייתה יוצאת יותר מוקדם יכול
להיות שהיא הייתה נדרסת או נופלת או נשדדת, וזאת הצורה היחידה
שבה המייל הזה יכול היה לעזור לה בהצלת חיים.
משה רצה לענות לה. משה רצה לחייך ולהרים ידיים, אבל הוא לא
הצליח. הוא שמע אותה מתקשרת בבהלה למגן דוד אדום.
על מה אתה מתחרט? שאל המראיין
"אני לא מתחרט על כלום" השיב המרואיין.

חרטה. רק חרטה הייתה בראשו של משה כששכב על ערש דווי בבית
החולים. הדבר היחיד שיכל לחשוב עליו הייתה חלוקת הזמן השגויה
שלו במהלך חיו. אם הוא רק היה יודע אז את כל מה שהוא יודע
היום, הוא היה חיי את חיו אחרת לגמרי באופן שונה מקצה לקצה.
כבר יום וחצי שבני המשפחה נכנסים אחד אחד לחדר וכל אחד מהם
נפרד ממנו בדרכו שלו. הוא שומע הכול, הוא רואה הכול, אבל הוא
לא יכול להגיב. הוא לא יכול להניף יד, הוא לא יכול להנהן
בהסכמה והוא לא יכול להיאנח מייאוש.
הראשון שנכנס להיפרד היה אסף, בנו הצעיר. בעיניים דומעות
וסלולארי על שקט, ישב מול אביב הגוסס ואמר לו כמה הוא אוהב
אותו וכמה הוא יתגעגע אליו. הוא החל להעלות בערגה זיכרונות
ילדות על איך לאביו תמיד היה זמן בשבילו ואיך הוא תמיד היה
חוזר מוקדם מהעבודה ועוזר לו עם שיעורי הבית.
למשמע  הדברים הללו, המחשבה היחידה שחלפה בראשו של משה  הייתה
"למה הקדשתי כל כך הרבה זמן למשפחה וכל כך קצת זמן לעבודה,
הייתי צריך לעבוד יותר".  אולי אם היה מבלה יותר בעבודה, היה
מתקדם יותר, אולי אפילו היה נכנס להיות שותף. אולי היה מצליח
לעשות מספיק כסף בשביל לפתוח את העסק שתמיד רצה לפתוח. אולי
העסק שלו היה משגשג והופך אותו לאדם עשיר ונערץ, כזה שמזמינים
לתוכניות אירוח ושואלים אותו שאלונים בזמן שאנשים אחרים נרדמים
על הספה בזמן שהם צופים בו. אולי הוא היה יכול לתרום את הכסף
הזה לכל מיני מוסדות שיקראו על שמו, אולי הוא היה יכול לתרום
אותם למדע ובזכותו היו מוצאים תרופה לסרטן, אולי היו מוציאים
כוכב חדש וקוראים לו על שמו. כסף פותח כל כך הרבה דלתות
שבורגנות אפילו לא דופקת עליהן.

אחת האחרונות להיפרד ממנו הייתה אישתו. "הו משה, משה!" מיררה
בבכי לצד מיטתו. " אני מרגישה נורא מוזר לדבר אליך כשיכול
להיות שאני פשוט מדברת אל עצמי, אם לפחות היה לי סימן כלשהו
שאתה שומע משהו מזה. ובכל זאת, גם אם הסיכוי שאתה מבין משהו
הוא אפסי, זה מספיק בשביל שיהיה לי שווה לנסות" אמרה יותר
לעצמה מאשר למשה.
הוא כעס עליה כעת יותר מתמיד. כל החיים תמיד שכנעה אותו ללכת
על בטוח, לא להמר, לא לעזוב את העבודה כשלא היה מרוצה, לא
להשקיע את הכסף בבורסה. ללכת רק על הדברים שהסטטיסטיקה יפה
להם. ודווקא עכשיו כשהוא כל כך לא רוצה לשמוע אותה, היא מחליטה
ללכת כנגד כל הסיכויים. כמה שהשתיקה תהיה יפה לה עכשיו.
"אני זוכרת איך נפגשנו בפעם הראשונה בצבא, על הרבה פחות מאיך
שאתה התחלת איתי אז, אנשים יושבים היום בכלא בגין הטרדה מינית"
אמרה וחיוך עלה על שפתיה.
הצבא, איזו החמצה היה השירות שלו, כעס על עצמו משה. הוא נזכר
איך גם בהזדמנות הזאת בחר שזאת לא תהיה המלחמה שלו  והוריד
פרופיל בשביל להיות בתפקיד עורפי.  אולי אם לא היה מוריד
פרופיל, היה הופך ללוחם וזה היה מחשל אותו בחיים. אולי במקום
לפגוש את שולה, היה פוגש מישהי אחרת, מישהי שהייתה מוציאה ממנו
את המיטב והופכת אותו לאדם טוב יותר ומצליח יותר. אולי הוא
פשוט היה קופץ על רימון ומת בקרב ובזכות כך מציל את כל חבריו
למחלקה, הרי בלאו הכי מתים בסוף, אז האין זה מוות הרבה יותר
מכובד מהמצב בו הוא נמצא עכשיו? אולי אפילו היו קוראים
לאיזושהי קרן על שמו, אולי היו כותבים עליו בעיתון. הנצחה
פותחת כל כך הרבה דלתות שבינוניות אפילו לא מצלצלת באינטרקום
שלהן.

"סבא, אימא אמרה לי שכדאי שאני אפרד ממך, כי יכול להיות שאני
לא אראה אותך עוד הרבה זמן כי אתה צריך ללכת" אמר נכדו, יוגב,
בתמימות של ילדים.  בטיפשות של ילדים, חשב לעצמו משה. "אז רק
רציתי להגיד לך ביי, ושאני אוהב אותך. אימא אמרה לי שכל עוד יש
אותי, משהו בך ימשיך הלאה, ושיום יום אחד גם לי יהיו ילדים
ואיכשהו הם גם יהיו חלק ממך" הוסיף הילד לדבר בצורה מבולבלת.
משה אהב את נכדו, יתכן ואפילו יותר משאהב את ילדיו, אבל דבריו
של הילד רק גרמו לו לחשוב על זה שגנטיקה זה לבינוניים. גנטיקה
זה  לאנשים שהתפשרו על החיים שלהם והיה להם נורא נוח לקבל את
זה שהדרך הקלה ביותר להנציח את עצמך ולהשאיר משהו ממך אחריך
הוא באמצעות רבייה. אם הייתם שואלים אותו את זה אתמול לפני
השבץ, גם הוא היה חושב ככה, אבל ביום שאחרי,  הוא לא הבין איך
הוא עד עכשיו לא ראה את הסתירה הענקית שבמרכז הרעיון הזה. הרי
כשם שהוא כביכול מעביר חלק מהתכונות וממטען הגנטי שלו לילדיו,
גם המטען הגנטי שלו בעצם אינו שלו, אלא של הוריו, וזה של הוריו
הוא של סביו, ובסוף הכול מתנקז לאיזשהו קוף קדמון אחד שהוא
היחידי בהיסטוריה שיכול להתנחם בעובדה שמשהו ממנו נשאר אחריו
בזכות הגנטיקה. אבל כל היתר? כל היתר הם סתם בני אדם אחרי
קוף.
אולי אם לא היה מתחתן, אם לא היה מחויב לפרנס משפחה וילדים,
היה יכול לעבוד בעבודה אחרת. אולי אם היה לבד לא היה צריך
לדאוג כל כך לכסף ולאנשים אחרים שתלויים בו. אולי אם היה לבד,
המוות שלו היה משפיע על יותר אנשים.
"אני לא יודע כל כך מה להגיד סבא. אימא אמרה לי לנסות להיזכר
בדברים שעשינו ביחד. אני זוכר שהלכנו לסרט של הארי פוטר ביחד.
אני זוכר שלימדת אותי לשחק שחמט. אני זוכר שכל הזמן אמרת לי
ללמוד לבחור את המלחמות שלי. אני זוכר שהסברת לי איך..."
משה לא נשאר אדיש לדברי הילד. אסור שהילד הזה יזכור את המוטו
שלו. אסור שהדבר היחידי אולי שיישאר ממנו אחרי מותו יהיה המשפט
הדפוק הזה שקיבל מאביו והרס לו את החיים. כל החיים הוא התחמק
מלבחור את המלחמה שלו, הוא לא הצליח לזהות מה המלחמה שלו,
ועכשיו, רגע לפני שהחיים נגמרים, הוא מצא אותה. המלחמה שלו היא
לגרום לנכדו לדעת שהדרך הנכונה יותר לחיות את החיים היא לא
לבחור את המלחמות שלו אלא לראות בכל מלחמה את המלחמה שלו.

הוא הפעיל את כל הריכוז שהיה לו. הוא לא ידע בדיוק מה הוא מנסה
לעשות, אבל הוא ידע שהוא יהיה חייב להתרכז יותר מאי פעם לשם
כך. לפקוח עיניים, להזיז יד, לדבר, כל מה שיצליח, העיקר
שיצליח.
הוא ממש הרגיש את הזרמים החשמליים עוברים במוחו בעודו מנסה לתת
פקודות לגוף שלו והגוף שלו מסרב פקודה. הוא הרגיש את הנוירונים
והסינפסות וממש טייל עם הזרמים בין החלקים השונים של מוחו, עבר
בין האונות, בתעלות המוח בתלמוס ובהיפותלמוס, הוא הרגיש שהוא
לא רק מנסה לזוז באופן פיסי, אלא שאולי הוא יכול לשדר משהו
במישורים אחרים. שום דבר לא קרה. שום תגובה גופנית לא נוצרה.
הוא עדיין שכב שם כבד כמו סלע.
הוא חשב על נכדו, הוא חשב על אשתו, הוא חשב על ילדיו ולאט לאט,
או אולי מהר מהר, כבר לא הייתה לו הערכת זמן,  הוא הבין כמה
הוא אוהב אותם, ושאולי אהבה, בפני עצמה, היא גם סוג של מלחמה.
הוא הבין שמי שבחר לא לבחור את מלחמתו כל חיו, שלא יהיה מופתע
אם המלחמה היא זו שתבחר אותו במותו, ואנשים חכמים לפניו כבר
הבינו שמלחמות מתחילות כשאתה רוצה אך אינן מסתיימות כשאתה
מבקש.

"התקשרו מהמצבות" אמר שולה לילדיה, "הם רוצים לדעת מה לכתוב
עליה".
"את השם שלו ות.נ.צ.ב.ה" השיב אסף, הבן הצעיר.
"אני חשבתי יותר על משהו בסגנון כאן קבור בעלי, סבינו ואבינו
האהוב" שיתפה שולה את הילדים בהתלבטות.
"מה לגבי בליבנו תמיד או אולי איזה ציטוט?" תרמה הבת לשיחה.
"אהבה מתחילה כשאתה רוצה אך אינה מסתיימת כשאתה מבקש" אמר יוגב
והיה מופתע מהמשפט שיצא מפיו לא פחות מכל הסובבים אותו.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
מה זאת אומרת
ארץ קטנה עם
שפם?
מה הכנרת נשפכת
מהצדדים?


תרומה לבמה




בבמה מאז 13/7/13 7:01
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
שלומי אלפרוביץ

© 1998-2017 זכויות שמורות לבמה חדשה