מיכל אוהבת.
אל תשאלו אותה את מי,
כי היא עצמה עדיין לא בטוחה.
אולי זו הרוח,
שעושה לה לחשוב
שגם לה מותר.

לה, לה ,לה.

למיכל זוג עיניים,
כחולות כמו ים.
אבל היא אומרת של-ים
אין בכלל צבע,
שזו רק אשליה.
שמיים, מזילים ממנה דמעה אפורה.

רה, רה, רה.

מיכל,
של אף אחד
ושל כולם.
מיכל,
עוד רגע
לפני הרגע הבא.

מיכל כותבת,
מילים ששמרתי בשבילה.
געגועים מציקים,
תופסים מקום בראש הדף.
וזה פזמון חוזר,
חולף ושב.

תו, תו, תו.

מיכל,
של אף אחד
ושל כולם.
מיכל,
עוד רגע
לפני הרגע הבא.

שנייה אחת,
התחלה ישנה.
ואת לא וכן
רק בלי כמעט.

ים חצי שקוף קורא מיכל
לאן?

והיא דרכים,
שאלות של הבטחה.