רציתי לכתוב סיפור אהבה, אז לקחתי את המחשב הנייד, נכנסתי אל
תוך חדר העבודה שלי והתיישבתי מול השולחן. זמן רב עבר מאז הפעם
האחרונה שנכנסתי לחדר הזה. עם הזמן הוא צבר אבק ונהפך לסוג של
חדר אכסון נוסף בבית. קופסאות קרטון נערמו לצד הקירות, מלאות
בכל מיני קלסרים בגדלים וצבעים שונים. בחיי, כבר אין לי מושג
מה כבר יכול להיות מתויק שם. אלוהים יודע שעברו שנים מאז באמת
העפתי מבט. ועם זאת, עד היום לא מצאתי את הזמן לפנות אותם
מכאן. זאת תכונה כזאת שיש בעיקר לגברים, הנטייה הבלתי מוסברת
לצבור ולאסוף חפצים בלי סיבה. ועם הזמן, להמציא להם ערך
סנטימנטלי כך שכשיום אחד האישה תשבר ותבוא בצעקות ש"הגיע הזמן
שתפטר כבר מכל הקופסאות מעלות האבק שלך!", תוכל לענות בחזרה,
בכנות מסוימת ש"אולי נצטרך את זה מתישהו". למרות שמן הסתם גם
אם באמת יום אחד יבוא רגע האמת הזה, תגלה במהרה שלא ניתן למצוא
דבר בין כל הבלגן הזה. ממש מחט בערימת שחת.
דבר אחד תמיד אהבתי בחדר הזה, התאורה. זהו חדר פנימי, ללא
חלונות, כך שלא מגיעה לכאן אפילו קרן אור בודדת. מעלי תלויה
נורת טונגסטן ישנה שמאירה את החדר באור צהוב וחם, אבל אותה אני
כמעט אף פעם לא מדליק. במקום זאת, אני תמיד ניגש אל מנורת
השולחן השחורה המונחת בפינה השמאלית של שולחן הכתיבה. האור שלה
לא חזק מדי, ולא חלש מדי. בדיוק מספיק. היא מאירה באופן כזה
שלי לפחות, נראה כמעט קסום. כאילו השולחן כולו נעטף בכיפת אור
קטנה וחמה. וזה בדיוק מספיק. אז אני מתיישב עכשיו לידה, מושיט
את היד ומדליק אותה. ובאמת, מתוך העלטה המחולטת, כעת נפצה האור
שמאיר מולי את שולחן העץ העבה וחרוש השריטות. אני חושב שזאת
חתיכת הריהוט שנשארה איתי לזמן הכי ממושך שאני מצליח לזכור.
וכעת היא ניצבת כאן בחדר העבודה שאני מבקר רק לעיתים כה
רחוקות. גם כן נחמה.

איך מתחילים לכתוב סיפור אהבה? איכשהו זוהי הפעם הראשונה שאני
מנסה לגשת לזה. ועכשיו כשהרגע סוף סוף הגיע, אני לא יודע מה
לעשות עם עצמי. לא יודע מאיפה להוציא את המילים. עד היום אני
לא חושב שאף פעם לא נתקלתי בבעיה כזאת. בכל פעם שהייתי מתיישב
בחדר העבודה ומתחיל לכתוב, המילים היו זורמות בזרם לא פוסק
מראשי, אל אצבעות ידיי, דרך המקלדת, אל המחשב. ואולי כאן זאת
בדיוק הבעיה. כל השנים האלה הייתי רגיל לכתוב דרך הראש. זה
אולי היה טוב בשביל לכתוב את סדרת מותחני הבילוש שהתפרסמתי
בזכותם לפני יותר מ-10 שנים, אבל כנראה שזה לא מה שהייתי צריך
עכשיו. מה שכן הייתי זקוק לו עכשיו הוא אותו "לב הקרח" שאשתי
טוענת שיש לי. אתמול אחר הצהריים זה היה הקש ששבר את גבו של
הסופר מבחינתי. כשישבנו מאחורי הבית במרפסת, מתבוננים בשלווה
ממרומי נקודת התצפית שעליה יושב ביתנו, לעבר החורשות הירוקות
של קולוראדו הנינוחה. בהתחלה העליתי את הרעיון  שנשאיר את
הילדים אצל דודתה ונצא לסוף שבוע רומנטי באיזו בקתה מבודדת
בצפון המדינה. חשבתי שזאת תהיה דרך נחמדה לחגוג את יום
הנישואין המתקרב. שנינו ישובים מול האח המחמם, אחד בזרועותיו
של השני, כשלצידנו בקבוק יין אדום מפנק. כשסיפרתי לה על
הרעיון, היה נראה בהתחלה שהיא באמת אהבה אותו. אבל אחרי הרגע
הזה, התחיל לעלות הספק. "מאיפה לך הרעיון הזה?" היא שאלה.
עניתי לה שחשבתי שזה משהו שהיא הייתה רוצה לעשות. משהו שהיא
הייתה רוצה שאנחנו נעשה. אבל בכל זאת, היה משהו במבט שלה.
משהו שלא קנה את זה. "אני לא קונה את זה", היא השיבה. "אני
מכירה אותך, זה לא אתה... למען האמת אני כבר לא זוכרת מתי
הייתה הפעם האחרונה שבאמת עשית משהו רומנטי עבורי. זר ורדים,
ארוחת ערב לאור נרות... למען השם, אנחנו כבר אף פעם לא יוצאים
למסעדה או משהו. זה כאילו שאתה מפחד להראות איתי בחוץ. שחס
ושלום מישהו יראה אותנו ביחד. אתה יודע, אנחנו כבר לא שני
ילדים מלאי הורמונים בגיל ההתבגרות שמרגישים צורך להסתיר את
הקשר בינינו מכל העולם. עד כמה שהייתי רוצה לחשוב לפעמים,
אנחנו לא בדיוק גרסה מעודכנת של רומיאו ויוליה". טוב, עכשיו
כבר היה ברור שכבר לא מדובר על ההצעה היומרנית על הבקתה והיין
האדום. עכשיו הגיע הרגע של פריקת המטענים שהצטברו כבר מי יודע
כמה שנים. "לפעמים אני באמת לא מבינה אותך", היא המשיכה, "פעם
היה לנו איזשהו ברק. ניצוץ. אבל עם הזמן כל הזמן היית נמשך
וחוזר לחדר העבודה המאובק הזה שלך, ומתחיל לכתוב על עוד איזה
מקרה רצח מסתורי ולא פתור. ומה איתי? מתי הייתה הפעם האחרונה
שבאמת עשית משהו בשבילי? איזושהי מחווה רומנטית. משהו. אהבתי
איך כשרק התחלנו לצאת היית כותב עבורי איזה שיר קטן, או סיפור
קצר. ומשאיר לי אותו פעם בתיבת הדואר, ובפעם אחרת במעטפה
שהונחה על מיטתי, שדרך אגב, אני עדיין לא מבינה איך הגעת לשם.
הנקודה היא, שאהבתי את זה. את התחושה הזאת. את התחושה שבאמת
אכפת לך. בכל פעם שהייתי מבחינה במעטפה הלבנה הלא ממוענת,
שהדבר היחיד שהיה רשום עליה הוא 'עבורך', הייתי מתמלאת כולי
בהתרגשות. עורי היה נהפך לעור ברווז ואני נשבעת שהייתי יכולה
להרגיש את קצת אצבעותיי דוקרות. אז הייתי ניגשתי, ופותחת את
המעטפה בזהירות, שמא אקרע את המכתב בפנים. וכך הייתי יכולה
לשכב על המיטה, או בקיץ, על הדשא בחצר, ופשוט לקרוא אותו שוב
ושוב. פעם אחר פעם. מדמיינת אותך שוכב לצידי, מקריא לי אותו
בקולך. אני מתגעגעת לזה. וזה חסר לי. התחושה הזאת, ההרגשה". לא
כל כך ידעתי איך להגיב, היא השאירה אותי ללא מילים. פשוט כך,
הטיחה בי את האמת והשליכה אותי אל תוך האפלה. והנה אני שם,
רכון על ארבע מנסה לגשש את דרכי בחזרה. אולי להדליק איזה
גפרור, נר. או אולי לשם האל, איפה נמצא כאן המתג?
רגע, הנה הוא. "את יודעת מה, את פשוט צודקת. אין לי דרך אחרת
להגיד את זה. והיות שאני יודעת כמה את אוהבת לשמוע אותי אומר
את זה, אז הנה: את צודקת". הוספתי חיוך קטן בעצמי למשפט
האחרון, ונראה שהצלחתי לסחוט אחד גם ממנה. "אני אכתוב לך
סיפור. סיפור אהבה. וכשאסיים, אני אקריא לך אותו שורה אחר
שורה. אחר כך כבר נראה מי הוא הרומנטי באמת בין שנינו...".

אני והפה הגדול שלי. מישהו מוכן להסביר לי איך לעזאזל הכנסתי
את עצמי לזה? "אף פעם אל תבטיח מה שאינך מסוגל לקיים", זה מה
שתמיד אומרים. אבל האם הקשבתי? לא ולא... הייתי מוכרח להציע את
זה. נכון? הייתי חייב להכניס את עצמי לזה. והנה אני יושב כאן
עכשיו, וכלום לא יוצא. שבוע עבר מאז שניהלנו את השיחה הזאת,
ומאז אמנדה רק מפזזת לה ממקום למקום בבית. לא, היא אפילו לא
מפזזת, היא מרחפת. מרחפת מהמטבח לסלון, מהסלון לחדר השינה.
פשוט מרחפת. עם אושר כזה, וחיוך כזה. חיוך קטן כזה. סודי כזה.
ובארוחת הערב אתמול זה בכלל היה נורא. "אני יודעת שאתה לא אוהב
שאני מתערבת ומפריעה לך בעבודה, אבל...", היא לא הספיקה לסיים
את המשפט וכבר יריתי את תפוח האדמה שבדיוק אכלתי בחזרה אל
השולחן. התחלתי להיחנק רק מהמחשבה על השאלה שלה. בטח שלא
יכולתי באמת לענות לה עכשיו. מה הייתי אומר? "אה כן מותק,
עדיין לא התחלתי לעבוד על זה בכלל". באותו הערב הבטחתי לעצמי
שאני חייב להתחיל לעבוד על זה, וכמה שיותר מהר - יותר טוב.
אז מצאתי את עצמי כאן עכשיו. שוב, מגשש באפלה. מחפש את המתג,
אבל הפעם - לא מוצא.  

התואילו להאיר לי את הדרך?
מהי אהבה? ואיך אפשר לכתוב אותה? לצערי, עדיין לא המציאו מכונה
שאפשר לדחוף לתוכה בצד אחד רגשות, ובצד השני נקבל מילים. אז
בינתיים אני יושב ומחכה כאן בחדר העבודה החשוך. כשרק מנורת
השולחן המונחת בפינה, איכשהו מצליחה להפר את העלטה. אבל גם
היא, מתחילה כבר לאבד מכוחה. מתחילה לדהות, ולהיחלש.

ומה לגבי? אני בכלל רציתי לכתוב סיפור אהבה.