הזעקה, זו של הכאב הנורא,
נשארה כלואה בגופי.
זעקה אסורה מאחורי סורג.
אסירה בגופי, ונפשי לה סוהרת.
אם אתן לה לצאת לחופשי
אינני יכולה לקחת אחריות לעוצמתה המשתחררת,
וכלואה היא בגופי, ונפשי - הסוהרת.
את עוצמתה אני שומעת, יודעת,
כי היא האסירה היחידה שלי
היא שלי, הזעקה
המכאיבה, הכואבת.

מבעד למשקף עיני היא לעיתים מציצה,
ואני אותה במסך של דמע מסתירה,
כדי שלא תראה
כדי שלא ידעו עליה,
ומיד שולחת אותה לתאה
וסוגרת התא - הסוהרת.
ומשקף עיני שב
בפני העולם להביט,
כאילו מאום לא היה, מאום לא קרה.
ואף אחד לא יודע,
ואף אחד לא שומע
את הזעקה
הכלואה.