מגלה שהאזכרה בשבוע הבא, שוב תוהה לאן הזמן נעלם והתעופף
והתנדף.
ארבע שנים. ארבע שנים תמימות. איך הזמן טס כשנהנים, הא?
צוחקת למחשבה על הפגישה, פעם בשנה אנחנו מתאספות, זו עם כיסוי
ראש, זו עם טבעת וזו עם בטן. זו עם קמט חדש, וזו בסגנון חדש.
פעם בשנה ברור שנגיע, נצא מהחיים האמיתיים, נעזוב הכל. נזיז
משמרות, נשכח מבחנים, נעצור הכל נשים על הולד. הכל יחכה,
ימתין. אני נוסעת.
אורזת פקלאות וסבלנות, כבר שכחתי איך לנסוע הרבה, איך להנות
מהמרחק והמרחב. אוטובוס ואז רכב, הנוף משתנה, הרי ירושלים
ירוקי העד, מתחלפים בירוק האפור של המרכז הדרומי, ואחר כך
בגבעות המדבריות של הנגב, ואז בהרים זרועי האבנים הצהבהבות של
תל ערד.
וכל קילומטר מזכיר נשכחות והעבר צף ועולה וחוזר, משתעשעת
במחשבה על טיול שורשים ביום מן הימים כשערד תהיה זיכרון רחוק,
כשנרד עם הילדים לחופש בים המלח ונעצור במכולת לקנות שתיה,
ואני אגיד להם: אתם רואים, פה? פה הייתה תחנה מרכזית, שתי
תחנות נטועות באדמה וסביבן שממה. אתן רואים את הקניון? היינו
באות כל יום שלישי לראות סרט. פה שוטטנו שעות ללא מטרה, רק לא
להיות שם, בכלוב הביתי והרחמן. פה היינו הולכות את כל הדרך עד
לשערים האפורים, דוד השומר וכמה בנינים צבעוניים צומחים
מהסלעים. זה היה בית. זה היה הבית.
כאן נוצרנו באמת, כאן למדנו להכיר את עצמנו, כאן רכשנו את מיטב
הידיעות שלנו, כאן הכרנו אחת את השניה טוב משהכרנו את
אחיותינו. למדנו לקרוא מחשבות, לאהוב, לשנוא, לנטור, לסלוח,
להתגעגע, להיפרד. ללמוד, לשכוח, לרצות, לדחות, להזמין, לגרש.
הכל היה ברור. שחור ולבן, כן ולא, פה ושם. עכשיו ומאוחר יותר
או קודם. אסור ומותר.
למדנו לשבור את החוק רק קצת, כדי לטעום את האיסור, לגלות
שאפשר.
להשתגע, ולחזור לשפיות.
והבת שלי תגלגל עיניים. מה את רוצה אמא? היא תגיד, מה את רוצה?
הייתן תקועות פה בחור הזה באמצע שומקום, מה רצית שיהיה?
ואני אצחק לעצמי ואדע שהיא לעולם לא תבין, כי היא לעולם לא תלך
לפנימיה, כי אני לא אעשה לה את זה, אבל היא לא תכיר את החדווה
של החברות האמיתית, אמיתית - שנובעת מכך שזה רק אנחנו שם, כל
היום, והכל זה חיים או מוות. ויש לנו רק אחת את השניה, ואמא לא
חשובה ולא אבא ולא אחות, כי מי שבאמת תדע זו זו שישנה לידי כבר
שנתיים ומכירה את כולי.
אבל עכשיו, עומדות סביב הקבר הדומם, הבדידות כל כך כובלת.
פעם היינו אחת, אחת שלמה. עכשיו אנחנו פרטים אבודים, פזורים
ולא יודעים. עכשיו אני מסתכלת להן בעיניים, והן זרות לי. זרות
גמורות, אלה שהיו גב ופנים וידיים ושיער של האחת השלמה שלנו,
האחת שהיינו, והיום אנחנו כבר לא זוכרות איך נראתה ומה היה
טעמה.
כשמוצאים תמונה של כולן אפשר להצביע, זו התחתנה, לזו יש שני
ילדים, היא חזרה להורים שלה, היא התגרשה, היא צבעה לירוק
ואמנית מטורללת, היא בחו"ל, לאס ווגאס או משהו. וזו - זוכרים
אותה? היא מתה.
כן, עדיין. עדיין מתה. כבר ארבע שנים. זה כבר לא ישתנה, הא
מול?
וסביב הקבר השותק, ארבע זוגות סנדלים אופנתיות, כאלה שמעולם לא
היו לך, וגם לא יהיו. ואמא שלך שואלת, אתן לא מתגעגעות לימים
ההם? לאחדות ולחדווה? ואני מחייכת, בדיעבד. בדיעבד אפשר
להתגעגע...
נזכרות בך, בכולך, בחיוכים ובעצבויות, ובכוחות ובחולשות.
ואני מרגישה את הדם אוזל מפני בראותי את המכתב האומלל, העצוב,
הכואב, השורף שכתבתי לך לפני כמה חודשים נח שם בין אבן לאבן
בתוך המצבה, המעטפה שקופה כבר ממים, דפי השורות הצהובים
מבצבצים. מביכים. מכוערים.
רבע שעה בכיתי אצלך, מגעגוע, כמה שעות לפני ליל הסדר, גיליתי
את אכזריותי, אנוכיותי, כיעורי. ובאתי להתנצל. זה לעולם לא
יספיק, כל שנה אני אכנס לטירוף לפני האזכרה, להגיע, לפחות זה.
סוג של כפרה על העוון הנורא.
ועכשיו הדפים מציצים אלי בגיחוך מרושע. המים שסבתא שלך שופכת
שוטפים את הניירות, משטיחים אותם, מרגיעים אותם. עוד חורף וכבר
תישכחו, הם מתערבבים עם הדיו הכבוי.
והזיכרון שלך שוב קצת רחוק, קצת יותר רחוק מבפעם שעברה.
אם אכאיב לעצמי מספיק אצליח להיזכר שוב.
הפעם אני משאירה את הבמה לאחרות, מעדיפה לשבת, לנוח, להירגע,
להתגעגע בשקט, בתוכי. אולי כי הכל עוד מבעבע ורותח, מבושה.
תוהה לעצמי אם לא היית הולכת בגיל 19, אם היית פה עדיין בינינו
כמה הייתי משתדלת, כמה הייתי מנסה.
ומניחה שאני משקרת כשאני חושבת שהייתי. הייתי מתאמצת, מתקשרת,
מנסה.
קר לי מהרוח, אבל הקרבה למצבה שורפת אותי.
געגוע לא עוזב אותי, אוכל אותי.
פה מלי, תמיד פה. איתי. זנב ארוך של געגוע ובושה. של זיכרון.
של תהייה, מה היה קורה לי אם לא הייתי, אם כן הייתי, אם את
היית, או לא היית, אם ואם ואם ואם. אם, אז.
ארבע שנים, מול אהובה, ארבע שנים חלפו ביעף, כאילו אתמול זה
היה שאכזבתי אותך, כאילו אתמול סבלת וגססת באומץ. כאילו אתמול
היינו ילדות מתחבאות בדירה 12 ואני גוזמת לך את השיער כמו דשא,
קווצות קווצות לרגלינו, וחיוך על פנינו. כאילו אתמול גיליתי
שאת הלב והפרח שהופיעו לי על המיטה את הכנת ושמת, כאות להוקרה
על מה שלא יבוא. ובאמת לא בא. כאילו אתמול, ילדות קטנות
וחוששות נכנסות בשערים הגדולים, ברכיים רועדות ושיר חדש בלב.
כאילו אתמול מיררתי בבכי על הטלפון שבישר את מותך. כאילו אתמול
מיהרתי לאסוף כמה בגדים ולנסוע באמצע הלילה לערד לרעוד מאימת
הלווייתך. כאילו אתמול.
כאילו אתמול ציירת לי ציורים וכתבת לי פתקים. בן אפלק שלי,
מלכה.
כאילו אתמול.