הלב פצוע. מדמם. יורק את הכאב שלו לכל עבר בתוך חלל הגוף.
מרעיל בכאב שלו את הריאות, המעיים, הכבד, צובע את העצמות
בכאב.
אם תסתכלו עליה ברחוב, תראו נערה צעירה, עדינה, עם חיוך תמידי
משוך על שפתיה, עיניים בורקות בצחוק, חינניות זורמת כזאת.
לא תראו את הכאב.
הוא שבר לה את הלב, והלב שלה היה עשוי זכוכית עדינה, בורקת, לא
כמו הלבבות של כולנו.
היא היתה משהו מיוחד.
רובנו נולדים עם לבבות בשר ודם. היא נולדה עם לב זכוכית. לא
קר, או אטום, אבל רגיש ועדין. זכוכית דקיקה כזאת. וכל פעם
שמישהו פגע בה, או אמר משהו מעליב, נוצר עוד סדק קטן, ועוד
שפשוף בזכוכית של הלב שלה, ואז הוא הגיע.
ובהתחלה - הוא תיקן את כל הסדקים ושיפץ את הלב שלה. ואז הוא
עזב, והלב שלה לא עמד בזה שהאדריכל שלו עזב והוא התנפץ
לרסיסים.
ועכשיו היא מחפשת מישהו שיעזור לה לחבר חזרה את כל החלקים
הקטנים של הלב שלה. היא אפילו לא יודעת לאן חלק מהם נעלמו.
אבל אף אחד לא רוצה לקחת אחריות על כזאת עבודה - זה יותר מדי
מורכב ומסובך, ואם החלקים לא יתאימו בדיוק?
והיא - מה היא ביקשה? שישמור לה על הלב?
זאת באמת בקשה כזאת מוגזמת? |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.