יש משהו במחלות של הנפש, שגורם לאנשים להסתכל עליך קצת עקום.

ואפילו אין הסבר לעקום הזה. כי זה לא חשש מהידבקות שמרתיע. ולא
המחשבה שזה באשמתך. אבל, משהו.

למרות שהיום כולם הולכים לטיפול.

אם תגיד שאתה סכיזופרן או דיכאוני או חולה מאניה-דיפרסיה
יסתכלו עליך עקום.

ועם המבט הזה צרוב בך, אתה אמור להחלים.

כן, בטח.

והעניין הוא - שגם אנשים קרובים אליך - הורים, אחים, חברים -
יסתכלו עליך עקום.

זה לא שהם לא רואים את המצוקה שבה אתה שרוי, הם פשוט מעדיפים
להדחיק.

לא לראות.

מסתכלים עקום.