ריח חזק של בשר מילא את האוויר, צובע את החדר באדום. כמה שאני
רעב. אהובה קרבה אליי, בידה מגש, עליו צלחת עם חתיכת בשר
צלויה. בהכנעה היא מורידה את הצלחת על ברכי החשופות. זעזוע
עובר בי, כשאני מהרהר במשך הזמן שנדרש לה להכין מנה כה פשוטה.

"אהובה יקרה...", אני נוזף בה, "זו הפעם האחרונה שאת מתעכבת כל
כך".
פניה הכעורות עד כאב, חסרות ההבעה - מסמיקות. כמה טיפשה יקירה,
כמה אווילה. דמעות זולגות מעיניה הירוקות. אהובה המסכנה. אני
בולע את הבשר בחיפזון בנגיסות גדולות. ומשסיימתי, "אני מלוכלך
אהובה!" צועק בכעס, האין היא שמה לב? אהובה רצה אל המטבח להביא
מטפחת משי ומי 'אליזה' מינרלים, שנמהלו בסבון סחלבים 'שאמוני'.
מיד לאחר שהתנקיתי, חש ביצרי. "אזדקק לגירוי, אהובה!" הפעם
נדרש לי כל כוחי הנפשי בכדי להימנע מאלימות.
הרי אין זו אשמתה של אהובה, קשת הבנה היא. גם כשהכרנו, לא
הבינה מדוע דורש אני שתיפרד מיד בעלה שהיה מפקד נאס"א. נדרשה
כמות לא מבוטלת של מכות ואיומים כדי להסביר לה את המובן מאליו.
באותה תקופה השלימה את שני תוארי הפרופסורה שלה אותם עשתה בו
בזמן. הו, אני זוכר שהכרחתי אותה לפרוש גם מדוגמנות. כה קשת
הבנה הייתה, עד כי לא הבינה מדוע עליה לוותר על שלל עיסוקיה.
הם גרמו לי כאב ראש, ועם כאב ראש לא התכוונתי כלל להתמודד. לא
טרחתי לפרט את סיבותיי. "או אני או הקריירה", הודעתי ולמחרת
התפטרה. "או אני או הלימודים", הודעתי לה (כעבור יומיים),
למחרת עזבה את תאריה.
הבטתי על איבר מיני הזקוף והנוקשה. לא התאפקתי וסטרתי בכח על
פניה. שפתיה המלאות נפצעו, מעט דם זב מהן, אהובה לא איבדה את
עשתונותיה ומיהרה לסובב לעברי את ישבנה. חדרתי אליה בכל כוחי,
מתעלם מצווחותיה. כעבור זמן מה מיהרתי לתפוס בשערה הסמיך
והארוך, ובידי השנייה פתחתי את פי אהובה. חשתי מעט חיבה כלפיה,
אך ידעתי שזו חיבה הנוצרת בין שני מכרים וותיקים - כמו אותה
חיבה שתחוש כלפי מוכר הנשק שלך, אותו אתה פוגש פעם בשבוע קרוב
לוודאי, ומחליף איתו שיחה בטלה. אין זו חיבה הנובעת מתוך רגשות
כנים, ועל כך רגזתי. דמי געש בעורקיי בשל כישלונה של אהובה
לגרום לי לאהוב אותה.
בכח פתחתי פיה ודחפתי את איברי לתוכו. מיד גמרתי, ובאצבעותיי
סתמתי את אפה. הסתכלתי בעיניה זמן שבלעה הכל, היא הביטה בי
כשבעיניה המושפלות פחד וכאב. "אהובה", אמרתי בחוסר נעימות
(ידעתי שהיא חושבת שעשתה הכל כדי לרצות אותי וכי אין עוד דבר
שניתן לעשות עוד בנידון, ודווקא קביעה זו, מחשבה מנותקת
ושחצנית -  הפכה עורי חידודין- חידודין, משום שידעתי עד כמה
היא טועה),
"אני רוצה להכות אותך מכות רצח". נשמתי בכבדות, רוטן על שנתנה
לי להמתין זמן כה רב. מיד הרמתי את אלת העץ שקנתה לי ליום
הולדתי שנחה על הרצפה והכיתי בבטנה, אך אהובה אזרה מעט משכלה
הרופס ונותרה על רגליה. הכיתי בגבה ובברכה ולאחר כמעט שתי דקות
תמימות, כשלה ונפלה. התרגשתי מיכולת עמידותה. המשכתי להפליא בה
מכותיי בעודה שוכבת על הרצפה, זבה דם, שבורה.
"אהובה שלי..." החל הרגש לנבוע לאיטו מקצות אזני אל תוך ראשי,
מחליק לו באיטיות דרך שכלי. כששברתי גם את רגלה השנייה, הייתה
זו הפעם הראשונה שפלטה אנחת כאב. ידעתי עד כמה כאבה עד כה, דבר
שעמד כמובן לזכותה. חשתי שזה מתקרב, השתדלתי לא לאבד את
עשתונותיי בזמן שאחזתי בשערה, מביט בעיניה ובידי השנייה הנחתי
מהלומה נוראית אל רקתה. רעש פיצוח נשמע. אהובה שכבה על הרצפה,
יפהיפיה, מרוסקת כליל, מוכנעת לחלוטין, נאבקת לנשום, כמעט
מושלמת. נשימתה קטועה, מחרחרת, דם עולה מפיה, חכמה. הורדתי אחת
אחרונה על בית חזה. שוב קול פיצוח נשמע. הפעם חשתי את זה בכל
גופי, ממריץ כסם, מרומם אותי באוויר. חיוך נעים וטיפשי כבש את
פני, עת החדר האפור והקר הפך חמים ונעים! אהובה שלי, אהובה!!!
זה קרוב מתמיד! היא פרכסה לפתע, כמו רוצה לומר דבר אחרון.
קרבתי את אוזני לפיה. בשארית כוחה לחשה:  
"אה... התרצה עתה..."
"כן אהובה", עודדתי אותה, "עוד קצת, המשיכי".
"...לאכול דבר מה?"
"אהובה טובה..." ליטפתי את שערה. "טובה אהובה, טובה".
לא נותר לי ספק, זו אהבת אמת. חיבקתי גופתה של אהובה בעודה
מתקררת, ולפני שתאבד מחומה לחלוטין, הזדרזתי לשמן את מפשעתה
בחומר סיכה. עתה כשנשכב, יהיה זה מעשה אהבה.