רסיסים רסיסים דוקרים קטנים, של קרח.
קרח יבש שבוער, צורב ומתאדה אל תוך אינסוף חלקיקי השניות.
ניתן היה לחשוב, שהדבר יהפוך הכל לפשוט יותר, אך האדים הם
האלמנט האוטם, זה שנספג בדפנות, מקשה על ההוויה. זה כבר לא קרה
מזמן, ומזמן כבר בא לי. להיות שיכורה, אולי השכחה, וחוסר
המודעות יהפכו לאחיזה שלי במציאות.
מעולם לא ראיתי מוות, ואני לא מתיימרת לדעת.
אני לא מסוגלת לחשוב על דבר עד הסוף ובבהירות. מעולם לא היה לי
הכשרון להתחלק לתאים, ואני לא יודעת.
אני חושבת שאולי זה אומר לא לחיות, אבל שוב, אני הרי לא יודעת
מוות מהו.
בטחון עצמי גבוה ומודעות עצמית בקנטים, הכל הרי יחסי, וצריך
להיות אובייקטיבי, וצריך, וצריך להיות, אבל אין לי כח.
למה אני פה, שזה אומר בכיתה, או בבית, או על הספסל, או מול
החנות, או באולם המראות, או בחדר האדים, או בכל מקום שהוא
קיים? אף אחד לא יודע, ואני בכלל, לא יודעת כלום.
אין לא יודעת מה זה מוות, וגם לא מה זה געגוע, למרות שאני
מתגעגעת נורא, וחזק, ולעולם לא משחררת את הקרח, לא בצורת אדים,
לא בצורת מים, והיום - מילים.
אני לא יודעת מה זה מילים.
יש המון צבעים, אבל קיימת רק ההתרשמות, ושום דבר לא נכנס, לא
עובר, לא מתעבד עד הקצה. המון המון חוטים חוטים דקים, חוטי כסף
נוזליים, שרוקדים, נוצצים וחמימים וקרירים. מתפתלים כמו עצמם,
לפעמים נקרעים, ואז נוצרת עננת כסף נוזלי, שלא מרגישים, רק
רואים. אני נכנסת לעננה המנצנצת, ומרחפת בתוכה, כל הגוף שלי
רדום, גם הלשון והמח, רק תת המודע לעולם ועד שוקק חיים, שולח
גצים וניצוצות, ניצוצות אדומים ירוקים, שהורסים את הואקום
שבעננה הכסופה.
אני קנאית נורא, ומתביישת, מתה להפטר מזה, שואבת מזה כוחות.
ברגע שאני חושבת, אני מצטערת, וברגע שאני מביטה, כואב לי נורא.
אני עוברת שם שוב ושוב, עם תקווה מבישה ומגעילה ומכוערת.
הלוואי ויכולתי להתייחס לזה אחרת, או לא להתייחס לזה בכלל,
כהרגלי. אני יודעת שיש בכוחי, אבל אני מרגישה שלפעול זה פטתי,
ויותר מדי, ומעדיפה להשאיר זאת לכוחות ההוריזונטאליים, שאולי
יעצרו את הכוחות האנכיים, שדוחפים מפילים שואבים מושכים,
גוררים אותי לבור שחור, שנפער באזור הסנטר, עליו אני כל כך
מנסה לעבוד.
בבור טוב - אין שם כלום. אין אוויר, אך אין גם צורך בנשימה.
אין קרקע, אך לא קיים גם כח משיכה, שיפיל אותך כשהיא נשמטת
מתחת לרגליך. כי אין בור אחר, ליפול אליו מהבור הזה.
משעמם לי נורא.
משעמם לי נורא, וזה מגעיל ודוחה, אבל עובדה שיש תוצאות.
החתולה רוצה לישון, אולי גם לה נמאס.
ושוב, אני נושמת לרווחה.
צריך להזהר במשאלות, הלוואי ושביל הזהב היה קיים.

כל הכבוד למי שהגיע לסוף