אז אני מניח שאני באמת נמצא כאן.
שמולי יש דבר לו אני קורא ים,
בו יש את מה שקראתי לו מים, כי ככה קוראים לו.
שכאן יש את הלחץ של הכוח שמשאיר אותי תמיד בחזקת האדמה.

זה טוב לעשות מדיטציה בחוף הים.
החול הרך והלח מזומן להתגמש ולהתעצב כרצוני,
יוצא מגדרו בכדי שיהיה לי נוח.

לילה.
מולי - גוון כהה שולט בכל
פסים כהים פחות בשביל שוברי הגלים
צורות בהירות אקראיות למראה המפציעות לפתע, גדלות
ומתפוגגות בטרם יגיעו לכאן.

מאחורי אורות ותנועה סימטריים
והירח,
המלטף את כל זה בקסם.
כשאני רואה את כל זה, זה כבר לא מאחוריי בעצם.

הצליל של הגלים, אולי
תנודות הקול והחוויה הפסיכופיזית,
אני יכול להקשיב חסר ידיעה ולחוות יום גשום
במקום כאן ועכשיו, והירח.

מבדיל בין חושים,
מפרק לגורמים,
מתנהל כאילו אני באמת מצליח להתרכז.
שתיקה היא סופן של המילים
כמו שאמת היא סופן של המחשבות.

ימים עכורים.
מכוערים, מן הסתם, בפרספקטיבה מסוימת.
חולשות עושות בי כרצונן,
משתכללות,
תובעות יותר מרחק
שנות אור מתשומת לב אמיתית.

וללכת לאיבוד בין רבדי החוויה -
תרשים הזרימה של ההשקפות.
המחשבה על להפסיק לחשוב מזויפת.

אלו שכיניתי כוכבים שלחו לי אור לפני שנים
והגעתי הנה בדיוק בזמן לקבל את פניו
ברגע שהוא מאפשר את פני.

הו איינשטיין,

הו בודהה,

הו מי שהייתי, מי שאהיה,
אור השועט שנים לעברי,

קץ המחשבות הוא תחילתו של ההווה,
תחילת ההפוגה היא סופו של שירי.

11/7/06