אז איך זה מרגיש?
נספר לכם מחר,
כשיום חדש יתחיל,
והיום הזה נגמר.
איך זה יגמר, נספר אם נגלה.
אבל יש עוד זמן עד שזה יקרה.
כל השעות והדקות שספרנו במקום הזה...
הדמעות שנפלו על כלום,
והעצבים שפרצו כל גבול.
הצחוק המתגלגל,
והעיניים העייפות אחרי יום ארוך מדי.
כל המריבות, הצעקות, השעות המיותרות,
הלילות הלבנים, והטלפונים הבלתי פוסקים...
הכל נשאיר מאחור,
ולעולם יותר לא נסגור.
סיימנו את השבת האחרונה,
ענינו לטלפון בחגיגיות,
והפעם אפילו שמנו על mute.
ועכשיו במבט לאחור,
נשאר רק 19 בנות לזכור.
בנות שהיו שם ושרדו לצידנו את הקור.
בנות שתמיד שמחו לעזור.
בנות יקרות שחיכו לחבר,
בנות נואשות שהתעצבנו עליו רגע אחרי,
בנות שעברו ביחד ממש לא מעט,
ועכשיו כבר סיימו, ומתחילות להתפזר לאט.
הן יישארו תמיד חלק בלתי נפרד מזיכרון,
על שנתיים מלאות בחוויות, נודה בחיבוק אחרון...