[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







דותן טוקס
/
פטריות

רגע אחד של חוסר ריכוז. רגע אחד, ואז פתאום הכל עלה בלהבות,
והיה לי כל כך כל כך חם, הרגשתי שכל תא בגוף שלי מנסה לצרוח,
ושהדם שלי מנסה לפרוץ החוצה דרך הוורידים, או דרך הלב. כל מה
שראיתי היה אדום ולא ידעתי אם זה האש, או שהעיניים שלי נשרפו
כבר. הכאב היה בלתי נסבל במשך כמה דקות, ואז הגעתי לפה.
אין פה שער גדול ומוזהב, והאדמה היא לא עננים. אף מלאך לא מקבל
את פניך בכניסה, ואין מאזניים ענקיות או מישהו שישפוט אותך,
וגם מאלוהים לא שמעתי מילה. למען האמת המקום הזה נראה כמו יער.
למען האמת המקום הזה הוא באמת יער. אני מוקף בעצים ענקיים, כל
כך גבוהים שקשה לראות את הצמרות, וכל כך גדולים שאי אפשר לראות
את השמש. הכל פה מלא צמחייה ועשבים, אבל אין בכלל חיות, וגם לא
פטריות. אבל היער הזה לא אמיתי, בזה אני בטוח, כי ריח של יער
אין פה. שום ריח אין פה, וגם לא צלילים. דממת אלחוט ודממת אפים
ממש.
זה לא שאני מתלונן או משהו, כי אם זה באמת גן עדן אני צריך
להגיד תודה שהגעתי לפה. לא שהייתי בן אדם כל כך נוראי, אבל בוא
נגיד שלא עשיתי את כל המאמצים להגיע לפה. בוא נגיד שאם הייתי
מאמין שיש כזה מקום, הייתי יכול להתאמץ יותר. אבל לא האמנתי
ולא התאמצתי. באמת חבל שאני לא מוצא פה את אלוהים כדי להגיד לו
את זה, אבל הוא בטח יודע, אני מניח. זה פשוט שהיה נחמד לשמוע
תשובה ממנו וחשבתי שאם הוא קיים אז הוא עונה לאנשים בגן עדן
ומסביר להם למה הוא לא ענה להם בחייהם. משהו כמו, רציתי לבחון
אתכם, רציתי שתגיעו לתשובה לבד, או פנו אליי יותר מדי אנשים,
או אולי אפילו עניתי, אבל לא הקשבתם. בכל מקרה, אם כבר הגעתי
לפה, זה מוגזם לבקש איזה קבלת פנים? בעצם אולי עדיף שאני
אשתוק. אני לא צריך לבוא בדרישות לאף אחד.

זה מזכיר לי איזה שיחה שהייתה לי עם הכומר של העיר. הייתי יותר
צעיר, וניסיתי להתחכם איתו, אז כשהוא שאל אותי למה אני לא בא
לכנסייה בימי ראשון עניתי שאני מקווה לא להגיע לגן עדן, שכל
העניין הזה עם העננים והמלאכים נראה לי נורא משעמם ולא נראה לי
שאני רוצה לבלות נצח במקום כזה. מה גם שכל מי שאני מכיר בערך
נמצא בגיהנום בכלל, ובגן עדן לא מחכה לי אף אחד. לגבי המלאכים
והעננים הוא ענה לי מיד, שכל אחד מגיע לגן עדן ורואה שם בדיוק
את מה שהוא אוהב ורוצה לראות. אפילו מזוכיסטים, הוא אמר
כששאלתי, רואים שם דברים אלימים ומכאיבים, אבל הוא לא היה בטוח
שמזוכיסט יכול להגיע לגן עדן. לגבי העניין השני היה לו קצת
יותר קשה, והוא אמר שהוא יחזיר לי תשובה.

אי אפשר לשמוע אותה, אבל רוח כן יש פה. היא חלשה ונעימה,
ומעבירה בך מין ערפול חושים כזה כל פעם שהיא באה קצת יותר
בעוצמה. האוויר פה מאוד מאוד לח, וישר מתחילים להזיע, אבל
הבגדים שלי כבר היו שרופים אז רק קרעתי מעליי את מה שנשאר מהם,
וגם את הנעליים והגרביים ונעמדתי ערום על הדשא הקריר. האור
שחדר מבין צמרות העצים לא היה רב, אבל הספיק בשביל לראות כמה
עשרות מטרים קדימה. התחלתי ללכת, לראות מה אמצא. באדמה היו פה
ושם שלוליות, אבל לא היו סלעים, וגם לא שיחים או פרחים או
קוצים. ההליכה היתה נעימה מאוד, אם כי הנוף לא השתנה. ואז
התחיל לרדת גשם.

הכומר חזר אליי מספר ימים אחר כך כשנפגשנו במכולת הפינתית. אני
הייתי עם אשתי והוא לבד, הוא סימן לי לבוא הצידה, אז ביקשתי
מדולורס שתמשיך קצת בלעדיי והלכתי איתו ליד מקרר הבשרים. הוא
אמר שהוא דיבר עם כמה חברים שלו, ואין בכתובים תשובה חד משמעית
לשאלה שלי. לא סביר שמישהו שצריך להגיע לגיהנום יעבור לגן עדן
רק כדי להיות עם קרובים או חברים, אבל כן יכול להיות שאלו שבגן
עדן ירגישו את נוכחותם ואפילו יוכלו לדבר איתם, בלי שהצד השני
ירגיש או יידע. בכל מקרה, הוא אמר, עדיף מאוד מאוד להגיע לגן
עדן, כי האושר שם לא תלוי בכלום, והסבל בגיהנום הוא מובטח. אם
אתה בגיהנום לא יתנו לך לראות את הקרובים שלך שמתו, זה בטוח.
רציתי לשאול אותו מה קורה לגבי שני אנשים שרוצים להיות ביחד
בגן עדן, כשאחד יהיה הכי מאושר אם הגן עדן שלו הוא על יאכטה
באוקיינוס, והשני סובל ממחלת ים. האם הם צריכים להתפשר? יש
פשרות בגן עדן?

הגשם פה לא חזק, זה טיפטוף אחיד וחלש, עם טיפות מאוד קטנות
שבקושי מרגישים כשהן פוגעות, אבל אחרי רגע נהיים רטובים לגמרי,
ואפשר לראות את הגלים הקטנים בשלוליות. גם לגשם אין צליל, ואין
מקום להתחבא ממנו. התחלתי ללכת בקצב קצת יותר מהיר, כמעט ריצה.
לא היתה לי דרך לדעת את כיווני הרוחות אז פשוט בחרתי קו
והמשכתי בו, וקיוויתי שלא יהיה פתאום לילה ואני לא אדע לאן אני
הולך. הלכתי והלכתי, עד שפתאום ראיתי משהו זרוק על האדמה.
כשהתקרבתי, גיליתי שאלו הבגדים שקרעתי ממני קודם לכן. נשארתי
רטוב ולבד, ולא היה לי מושג איפה אני.
התחלתי לתהות אם זה באמת גן עדן, או אולי גיהנום, או משהו
באמצע.

כמו שאמרתי, לא הייתי בן אדם רע במיוחד. זאת אומרת, לדעתי בכלל
לא הייתי בן אדם רע. אז נכון, לא הלכתי לכנסייה, ונכון, לא
בירכתי לפני האוכל או התפללתי בכלל או חגגתי את החגים, אז מה?
ומה היה קורה אם הייתי עושה את כל אלה, רק כדי לגלות שאלוהים
בכלל מוסלמי ומבחינתו חיללתי את הקודש כל חיי? אם אני אתאיסט,
לפחות אני לא כופר...
אישתי מתה מסרטן כשהייתי בן ארבעים וחמש. לא היו לנו ילדים,
והחברים שלנו נעלמו אחד אחד כמה שבועות אחרי ההלוויה. כולם
כמובן באו אליי הביתה אחרי הטקס, ואמרו מילים יפות ונחמדות,
אבל בחזרה לשגרה, כשזה היה רק אני, אף אחד לא החזיק מעמד. מהר
מאוד נשארתי לבד לגמרי, יצאתי פחות ופחות לעיר, ויותר ויותר
ליער.

המקום הזה קשה במיוחד לניווט, כי חוץ מהבגדים שלי שזרוקים פה
באמת אין הרבה דברים שבולטים בנוף. העצים אמנם ענקיים
ומרשימים, אבל כולם ענקיים ומרשימים באותה מידה, וגם במבט שני
ושלישי קשה מאוד למצוא הבדלים בין עץ לעץ. העלים שלהם לא
נושרים, אין ענפים בולטים בחלק התחתון שלהם, אין בהם חורים או
סימנים. כלום. כאילו הם יצאו כרגע ממפעל. התיישבתי על האדמה
וניסיתי לחשוב. אם אני הולך להעביר פה נצח, כנראה שיהיה לי
הרבה זמן לחשוב. אולי עם החשיבה אני אצליח להגיע למקומות
אחרים, ואולי אני פה כדי לחשוב, כדי שאני אהיה מוכן להגיע
למקומות האלה. לפני שהיא מתה, אשתי היתה עושה מדיטציה לפעמים.
הייתי נדהם כמה זמן היא יכולה להעביר כשהיא לא עושה כלום, אבל
היא היתה אומרת שהיא מרגישה מחוזקת מזה, ושזה כמו ללכת לטיול.
היא גם רצתה שאני אנסה את זה, אבל אף פעם לא היתה לי סבלנות.
אולי עכשיו זאת הזדמנות טובה להתחיל.

אחרי שדולורס נפטרה, הכומר התחיל יותר ויותר להתעניין בי.
כשהיא היתה בחיים היינו צוחקים על זה שהיא מגנה עליי מפני הדת,
בתור אחת שנשבעה לנקום על הילדות שלה שבוזבזה, כמו שהיא היתה
אומרת, על חיים במשפחה דתית. היא הוקיעה כל דבר הקשור בדרך
כלשהי לדת, וכשהיא יצאה מהתמונה, הכומר כנראה חשב שיש לו יותר
סיכוי להכניס אותי לקהילה שלו. בהתחלה לא התנגדתי, כנראה כי
הייתי זקוק לחברה הזאת, ופעם אחת אפילו באתי לכנסייה, אבל
הפסקתי.
הייתי מטייל ביער שהקיף את העיר על בסיס יומי, לפעמים במשך
שעות. בהתחלה זה היה התחביב שלי, אחר כך זה הפך לכמעט אובססיה.
הילדים בעיר היו קוראים לי איש העצים, מתי שהיו רואים אותי
הולך בין הבית ליער ובחזרה, או כשהייתי יוצא לקניות.

ישבתי ועצמתי את העיניים, לאט לאט המחשבות התרוקנו מתוכי, ואחר
כך גם התחושות שלי, ואז פשוט הייתי שם. לא עשיתי שום פעולה
שהיא, חוץ מנשימה. לא הרגשתי שאני יושב, לא חשבתי, לא ראיתי,
לא שמעתי, לא הרחתי, כלום. כאילו שאני ישן, אבל כשאני מודע
לעצמי. אחרי כמה שניות התחלתי שוב לחשוב, בלי שיכלתי לשלוט על
זה, ואז גם חזרה התחושה של הדשא מתחתיי ושל העץ מאחוריי,
והבנתי שאפשר לפקוח עיניים. כשפקחתי אותן, פתאום ראיתי משהו
שלא שמתי לב אליו עד עכשיו. ליד אחד העצים שמולי היתה פטרייה.
אורנייה מצויה שצמחה בדיוק מולי ולא שמתי לב אלייה. זאת אולי
לא נשמעת כמו תגלית גדולה כל כך, אבל באותו רגע זה היה בשבילי
הבדל של שמיים וארץ.

הכומר לא הרפה ממני במשך זמן מה, אבל בטווח הארוך גם הוא לא
החזיק מעמד. נשארתי עם עצמי, בבקרים עבדתי במפעל לצינורות
וברוב זמני הפנוי הייתי ביער. הפטריות היו מוקד העניין העיקרי
שלי שם. לא הייתי קוטף אותן, לא אהבתי את הטעם וגם לא ידעתי
להבדיל בין הרעילות ללא רעילות, אבל הייתי מסתכל עליהן, לומד
אותן, ובבית מנסה למצוא את הפטריות שראיתי במגדיר הצמחים. לאט
לאט הכרתי את רוב הפטריות ביער, ולמדתי מה טוב להן, מה רע להן,
וכשיכלתי תלשתי את הצמחים שהפריעו להן, עשיתי שיהיה עליהן צל
כשצריך ושמש כשצריך, השקיתי אותן בתקופות יבשות, לפעמים גם
הייתי מדבר אליהן. בחודשים האחרונים של חיי, כשכבר הייתי
בפנסיה, החלטתי שאיש העצים צריך להיות קרוב יותר לעצים שלו,
וליער שהפך להיות הדבר העיקרי של חיי, שבשבילו קמתי בבוקר
ויצאתי מהמיטה. מצאתי לי מקום בקרחת היער, הקמתי אוהל ומדורה,
וכמה לילות בכל שבוע הייתי ישן שם במקום בבית, יושב על כיסא
נוח, שותה קפה, ונהנה מהצלילים והריחות שהיער מציע. באיזור היו
כמה עצי פרי שהייתי אוכל מהם בנוסף למה שהבאתי איתי, וכך עברו
הימים והשבועות.

המשכתי להסתכל על הפטרייה שמולי, כי הרגשתי שיש משהו חשוב
בפטרייה הזאת. אולי זה בגלל שזה הדבר היחיד שיכלתי להתמקד בו,
ואולי אלו סתם שגיונות של אדם זקן שחלק גדול מחייו המבוגרים
העביר ביער, ואז הגיע לעוד יער הרבה יותר מוזר ומסתורי.
התרוממתי ממקומי והתיישבתי מול הפטרייה. פתאום הרגשתי שמדברים
אלי.

בלילות שהייתי נשאר ביער כמעט ולא הייתי ישן. הייתי יושב ליד
המדורה וחושב. אומרים שלפני שמתים החיים שלך רצים מול העיניים
שלך, אצלי אני מניח שזה קרה במשך כמה וכמה שבועות. חשבתי על
ההורים שלי, חשבתי על דולורס, על העבודה, על החברים שהיו לי
ונעלמו, על הילדים שכבר לעולם לא יהיו.
בלילה האחרון שלי שם חשבתי על הפעם הראשונה שפגשתי את דולורס.
היינו שתי נשמות בודדות, היא שברחה מההורים שלה ומהחיים שהם
רצו בשבילה, ואני שאיבדתי הכל ברגע אחד כשנהג שיכור התנגש ברכב
של ההורים שלי בדרכם הביתה מבילוי, ונדדתי לבדי לעיר זרה. שני
נערים זרים, יושבים בתחנת רכבת, עד שהמבטים שלנו נפגשו,
וגילינו אחד בשני משהו שרק מישהו כמונו יכול היה לזהות.

לא היו שם קולות, וגם לא ממש מילים, אבל הרגשתי שמדברים אליי,
וגם הבנתי מה נאמר לי. עצמתי עיניים ואז גם התחילו ההזיות.
היתה מולי פטרייה עצומה, בגודל של בניין אולי, והיא הסבירה לי
את האירועים האחרונים בחיי ואת ההתחלה של השלב שאחרי.

הלכתי להביא עוד עצים כדי להוסיף למדורה הגוועת. ליקטתי כמה
ענפים יבשים והתקדמתי לכיוון המדורה, כשקלטתי בזווית העין שלוש
פטריות שלא ראיתי לפני כן. הסתכלתי עליהן ממש כמה שניות, אבל
זה היה מספיק כדי שהרגל שלי תיתקל באבן שתפיל אותי עם הפנים
קדימה אל תוך האש. הבגדים שלי התלקחו מיד, והתחלתי להתגלגל
ולרוץ לכל הכיוונים. זה לקח שניות ספורות עד שלבסוף נפלתי בפעם
האחרונה, למרות שבזיכרון שלי זה הרגיש כמו הרבה יותר. נפלתי
בקצה קרחת היער, עם הענפים היבשים לידי, שהתלקחו ממני, והציתו
שריפה גדולה בהרבה. האש כובתה מהר, והנזק היה קטן. אנשים
נוספים לא נפגעו, אך בהזיה שלי ראיתי מעין רוחות עולות מהאזור
שנשרף, לא רק שלי, אלא מספר רב של רוחות קטנות.
פטריות.
הגעתי לגן עדן, אבל לא כזה של בני אדם. אין כזה, הפטרייה
הסבירה לי בלי מילים. המצאה שלנו. הפטריה שראיתי הגיעה אל גן
העדן שלה, מקום לח ומוצל, עם הרבה אפשרות להתרבות לגדול
ולהתרחב, וגם עם בן אדם אחד, שיתלוש עשבים שוטים, ידאג להצללה
הנכונה, וידבר מדי פעם.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
שלי התלוננה
שהיא נורא מלאה
אחרי ארוחת
צהריים.
אמרתי לה שגם
אני הייתי לפני
שהיא ירדה לי,
וישהיה לה
בתיאבון.


החבר של שלי


תרומה לבמה




בבמה מאז 13/5/10 19:24
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
דותן טוקס

© 1998-2018 זכויות שמורות לבמה חדשה