היא טיילה על החוף, מתבוננת בגלים הגועשים, מתפלאת מהאורות
הנשקפים בהם באמצע הלילה. לבושה שמלה לבנה מתנפנפת והחזיקה
בידה את סנדליה, כפות רגליה נגררים בחול. הוא הלך לפניה,
במכנסיים קצרים, גופייה לבנה וסנדלים, מתמקד במבטו קדימה.

דמעה החלה לזלוג על לחיה, היא מחתה אותה בידה ואת הבאה אחריה.
הכאב בליבה החל להתחדד, מנסה לנשום אך ממשיכה בקצב שלו, רק כדי
שלא תאבד אותו. הוא ידע שהיא הולכת אחריו, שומע את צעדיה בחול,
את נשימותיה שהחלו להיות כבדות יותר, בדיוק כמו שקורה כשהיא
מתאמצת יותר מדי, את החנקת דמעותיה.

היא רצתה לצעוק, לעצור אותו בצורה כלשהי, שיביט אחורה ויראה,
אותה... אך שום קול לא יצא. היא החלה להרגיש מסוחררת, אבל לא
עצרה, אלא נלחמה להישאר לידו. הוא נלחם בעצמו כדי לא להסתכל
אחורה, הוא לא רצה להביט בפניה, יודע שהיא תמשיך אחריו ולא
תעצור.

היא עצרה בבת אחת, מחזיקה את ליבה...

הוא האט את קצב הליכתו...

היא נפלה על החול...

הוא עצר...

היא החלה מתייפחת...

הוא המשיך ללכת...