אז עברה עוד שנה, הנה עוד יומולדת שבשיא החגיגה קומץ אנשים
צועקים ביחד מזל טוב ומציגים עוגה קנויה מופשרת למחצה מהסופר
שבדרך לעבודה. פעם הם היו טורחים לאפות את העוגה בעצמם, אבל
עוד יומולדת, ועוד אחד... באמת שזה כבר לא אירוע מיוחד כל כך
ובכל מקרה בעוד שנה הוא יחזור, עם מעט פחות זוהר מעכשיו.
כמו העוגה, גם אני כבר לא מה שהייתי פעם, הקמטים העמיקו מעט,
פתאום מגלים עוד שערה לבנה על מברשת השיער וגם הישבן לא מוצק
כמו שהיה. טוב, אולי זה מיותר מדי עוגות יומולדת.
אבל הדבר שמפחיד אותי יותר מכל הוא שהאישיות השתנתה. את
המאפיינים החיצוניים תמיד תוכל לתקן איזו אזמל חדה בידו של ד"ר
המומחה להארכת חיי המדף של שחקניות קולנוע, אבל את הבפנים קשה
הרבה יותר לשנות, ולרב גם אי אפשר לקנות בכסף.
מה אם פתאום אינני כתמול שלשום? אולי האופי שלי התחרבן בשנה
הזו? פגעתי ביותר מדי, דמעותיהם של התמים שנפגעו מכך שאין
מומחה שיכול לשנות בהינף סכין את מה שהתקלקל בנפשי. הרי כולם
יודעים שאדם איננו באמת אוהב אם הוא גורם לחבריו ולאוהביו
לבכות, מישהו שעשה מעשה נפשע עד כדי שיבוש מהלך חייהם התקין
ואפילו אם זה רק למספר דקות של דיכאון או אי נעימות, גם דקות
בודדות הן מצרך יקר. האם יש מוסר בכך שמאפשרים לאנשים נוראיים
שכאלה להסתובב חופשי?
לו היה נותר לי מעט מוסר הייתי מסתגרת באיזו פינה מבודדת,
מרימה בעצמי את הלהב החד, ומנסה בידיי הבלתי מיומנות לחפש את
הנפש החולה שבי ולתקן אותה כשבדרך זו אקל על כל הסובבים
והמכרים בעל כורחם. גם ניתוח נכשל יוגדר במקרה זה כהצלחה.

בשנה הבאה כבר לא יהיה לי צורך בעוגה, אבל יהיה נחמד אם תשאירו
כמה נרות, תודה.



13.07.09