אינני מאמינה במה שאני רואה.
כך התחלתי את השיר הזה.
אני רואה ולא מאמינה.
כך התחלתי שיר זה, במאמר אחד מתוך עשרה
על אי אמונה.
אינני מאמינה ששזפתני השמש והייתי לעורב ערב ושחור.

ערבי שחר,
בברושים המכסים על הנשמות,
בבתי על מין,
בבית בו שת קבור,
ערבה התמימה.

כך התעוורו המילים. כל הגיון פשוט ועירום.
אמסור אותו כדי לקבל חמלה.

אוטיזם מפחד כניעת מילים הברורות.
קשרי מחשבת מקלדת שיער

אינני מאמינה בסובייקטיביות הזו כלל וכלל.
אינני מאמינה באמונה על אי אמונה.

הזיזי את הכיסא למרכז החדר,
ישרי את המפה,
כן, היא עקומה ביחס לקו המרצפת.

אני רואה, על תתווכחי.
המתיני בשקט
עד שיבוא עורב שחר
ויקיש על הדלת העליונה.
כן, זו הדלת שהחליפה את החלון.
דרכו יכולתי לראות פעם שמים כחולים.
כחולים כמו הסודר שסרגה לי המטפלת שושנה
והיו לה קוצים בלשון לשושנה ושתי מסרגות.
והייתה מבטיחה להדביק אותנו לקיר
ומעולם לא קיימה
למרות שדמיינתי את זה כל כך הרבה פעמים.

תגמרי לאכול את התצורות הגאומטריות שעל הריצפה.
אלו יוצרות מרחב חדש, אשליה אופטית תלת מימדית
של מדרגות העולות ויורדות כאחד
על תבלעי אויר עם העוגה
כך משחרת לעורב
שיקליד הוא במקורו אותיות אור
גופנים מרצדים.