היא יפה. היא אישה.
כמה פעמים בחיים הרשתה לעצמה
ותמיד בשביל מישהו אחר.

עומדת מול המראה.
בוחרת את הצבעים שעושים אותה
הכי יפה
שמה את מסכת המייק-אפ טוב טוב
שאף אחד לא יראה בטעות
מי היא באמת.
שלא יברחו.
היא תמיד מבריחה אותם בסוף.

פעם תהתה, למה היא עושה מעצמה יפה,
גורמת להם לבוא
ואז עושה הכל כדי לגרום להם ללכת.

המשחק הזה.
הרי אף אחד לא באמת ירצה אותה בלי כל הצבעים היפים האלו שלה.
כמה שהיא אוהבת אותם.

הגוף שלה, כל כך קל לה לתת. ממילא היא לא שם.
הלב, זה כבר סיפור אחר.
אין אף אחד בעולם שהלב שלה שייך לו.

הלב הזה, שמוכן לעשות הכל כדי שיאהבו אותו
ואוהב את כולם בכזו קלות.
אם רק ישמע שאוהבים אותו,
הוא יתכווץ. ויקטן. ואפילו יפסיק לפעום לכמה שניות.

כי הלב שלה לא מאמין לאף אחד.
אז הוא מחפש לו אינטימיות מדומה בחוץ.
במקום שלא קיים.

היא לא מאשימה אף אחד. רק את עצמה.
הרי זה פתטי לרוץ
אחרי מישהו שאפילו לא מסובב את הראש לבדוק אם
נפלת.

אשה חכמה אמרה לה פעם, שיום אחד היא לא תזדקק
למראות.

ובינתיים, היא עומדת מול אחת כזו,
עם חולצה אדומה. יפה.
אישה.
וחושבת אם הפעם תהיה חזקה מספיק
כדי לא לרצות אותו יותר
כדי ליהנות מהצבעים היפים שלה והחולצה האדומה
סתם ככה, בשביל עצמה.
ובאותה נשימה יודעת שמשהו אחר חזק ממנה בהרבה.

ושגם בלילה הבא תמצא את עצמה כותבת שיר
ומתגעגעת.