אנחות ואנקות מילאו את האוויר כאילו הן נאבקות לצאת החוצה
בחופשיות בלי הפרעה,

יפעת נזכרה בפעם ההיא בגיל 12 כשפתחה את החלון והריחה את הריח
הנקי של הישוב ממלא  את החדר החשוך,

ובעפרון שחג על הנייר בלי לראות הדף,

דווקא עכשיו היא נזכרת בזה כשגוף ושפתים צמודות לשלה וכל נשימה
היא כמו תקתוק של אורלוגין בר שנים ששומר על קצב מונוטוני לא
אחיד של פעימה ועצירה.

היד שלה תופסת עור, ספק מלטפת ספק מותירה בו להשאר, רק כדי
לגעת ברכות מבלי לדבר עליה ,
כאילו מגע החלב וגוף נשי לא ישרוט ויחספס את עורה ,משאיר אותה
שחוקה יותר ומקולפת מהחיים,

כי מה נותר בסוף אם משילים את הכל ומותירים את הליבה חשופה?

אדם גולם  נותר עקר, בלי יכולות להתפתח ורק עם יכולות לכלות את
עצמו אך לא לחזור להצמיח מסביבו שכבה מגנה שתרכך את הגרעין.

גם אז, כשהיתה קטנה היא היתה חותכת את הפירות בזהירות, משתדלת
לא לערבב בין המתיקות לשכבה העבה.
או שהיתה תופסת את הגרעין וסוחטת ממנו את המיץ ביד חשופה
כליבה מדממת מתיקות.

הקצב מתגבר ומשתנה והעולם מסתחרר רק למגע ולמחשבות אינסקטיביות
של חושים ללא מחשבה, החדר הישן נשכח ממנה לטובת הריח של העיר
והבושם שתבוע בעור שמעליה.

נדמה לה שהיא מרגישה איך הלב נקרע בין שכבות הגוף, ונותרו לה
רק גרעינים חפונים בין רווחי  האצבעות.