מיכאי נכנס לכיתה הריקה ונעמד בגבו אל הלוח. הוא הסיר את תיקו
מעליו. הוא המתין.
"הם יודעים!", היא ניתזה פנימה.
עיניו נקרעו לרווחה.
"הם יודעים הכל!".

זה יהיה נורא, חשב בעצב. הוא דימה את מבטם. נערים קרירים ינעצו
בו מסמרי עיניים, סלידה בפניהם. הוא יכול היה לשמוע את המילה
המסתננת מבין שפתיהם, חרישית כקללה. כך יהיה כאשר יגלו. ואז,
כמו לא הוסתר מעולם, יופץ הדבר באוזני כל, והם יצחקו בקול
נוראי.

הפרועה נכנסה. שמעו אותה כשהייתה נכנסת. היה בה משהו חופשי, לא
מתחייב. לא לה נועדו ייסורי המצפון. היא לא תשתוק כאשר ייוודע
הדבר. לא תרוץ להגנתו, או תחזק את ידיו, רק תשב שם, פניה
קרים.

אחריה, קרב בוריס, רם וכבד. בוריס לא חשב, הוא עשה. כה נועז
ונבוב הוא היה, עד כי פנה אליו באחד השיעורים ושאל ישירות.
מיכאי המופתע מיהר להניד בראשו ולכווץ גבותיו, מכחיש בתנועות
פנטומימה. הנער הזה יעשה ממנו קרקס.

והנה רונן. היה בו משהו אחר, תמים יותר, אולם הייתה זו תמימות
מעייפת. רונן לא התנהג ככל בן שבע עשרה טיפוסי. הוא התיז שאלות
כממטרה שאינה מתקלקלת. לעיתים, נפסק השיעור רק משום שחיפש שוב
אחר חפציו התועים - קלמר, סרגל, מנוחה. כשבני העשרה יצעקו,
יתהה רונן, כמו מדובר יהיה במבחן.

הם לא מבינים.

ראשו של חן היה סרוח על השולחן, גופו נתון בחליפת טרנינג
מהוהה. הוא נמנם. חן יישן ברגע הנוראי. אולי יראה דבר-מה
בשנתו. אולי ייוותר. לעיתים, גם מיכאי ייחל לקפוא כקרחון. לא
לזמן רב, רק לרגע, להקיץ כשהסערה תירדם.

נוי בכלל לא הגיעה היום. את רוב ימיה כילתה בביתה, ספק נהדרת,
ספק נעדרת. אביה נפטר כשהייתה קטנה, אך לו מיכאי קבע, היה
מהווה לה אב, או לפחות אח בוגר. כשיופץ הסוד כמו וירוס, היא
תגן עליו. במידה ותבוא.

גם סתיו השקטה ישבה שם, בירכתי הכיתה. בשיעוריו, היא הייתה
שקטה פחות. תבונתה הרבה הדהימה אותו בכל פעם, אך מה לידע
ולטוב-לב? מיכאי חכך בדעתו. היא עלולה לשתוק, אך עשויה לפרוץ
כנהר מבעד לסכר שבור. ואמנם גם הנהר שלה ייבש אל מול
נהרותיהם.

מיכאי הבין שהוא ניצב לבדו מול צבא שלם. הם לא אנשים רעים, רק
בני אדם, הוא הרהר. ואולי משום כך סירב לגלות.

אבל עכשיו הם יודעים.

בבוקר, ניצב מול הראי המרובע בחדר האמבטיה, שנחצה לארבעה
ריבועים נוספים. זיפים כיסו את סנטרו המחורץ. היום יהיה יום
יפה, הוא פסק. הגשם יבוא, הצמחים יקבלו מים אמיתיים ובן... בן
יהיה בבית כאשר ישוב מבית-הספר. בן יחבק אותו, ואולי הם ייצאו
לטייל קצת ברחובות הקרירים, נהנים מן הסתיו.

פניו ניבטו אליו מן הראי נטול המסגרת. הוא חייך. אפילו אריחי
הקרמיקה האפורים נראו בהירים פתאום. שני מדפי העץ, שתי מברשות
השיניים. שני בחורים בבית מוצף אהבה.

מיכאי בחר בחולצה עם פסי הטורקיז. פסי הרוחב התחתונים החווירו
עד אשר הפכו כחולים, ואז נעשו צחורים מקרח וחזרו לגוון
הפתיחה.
"אמרו שירד גשם", קרא בן. "קח מטריה!".
"אותך אני אקח".
"אבל אז תירטב", הוא קרב, מחייך.
"גם אני אוהב אותך".
"תיזהר, שלא תיפול לשלולית".
"תבוא להציל אותי?".
"מה אתה חושב?".
"שתתבלבל ותיפול בעצמך", הוא נשק לו בפיו, יונק את לשונו כמו
הייתה פרי מתקתק. ואז נפרד מן הבניין הצחור ומתשע קומותיו,
ויצא אל הרוח.

"בוקר טוב, מיכאי!", קרא רני. "מה נשמע?".
"הכל טוב", חייך מיכאי אל הנער בחולצת הפלנל.
"מיכאי! מה העניינים?", ברקו פניה של המורה למחשבים.
"היי מיכאי, מה קורה?", חייכו הבנות.
והוא ריחף ביניהן, נסחף על פסי הטורקיז.
סתיו ראתה.

"איך זה שאתה עדיין רווק?", חקר בר באחד הימים.
"יש לך מישהי להכיר לי?", חייך מיכאי. "יש לך איזו בת דודה?",
הוא תהה. "בגילי?".

ביום אחר, ביררו: "דוד ויונתן היו הומואים?".
"לא יודעים", הוא הסביר. "אין הוכחות". כאילו אם ירמוז, תתגלה
האמת. "אז חבר'ה, אמרנו שבמיתולוגיה היוונית...", פנה ותיאר.

רק סתיו לא הטרידה אותו בשאלות מביכות, מפני שידעה.

ביום ההוא, יצאה מבית-הספר מוקדם, אך עברה קודם במזכירות.
"היי, את יכולה להזמין לי מונית?".
המזכירה הנהנה.
סתיו ראתה קלסר, שבו נח דף חלק ועליו שמות המורים. היא הטתה את
ראשה, סורקת את פיסת הנייר. היא תרה ותרה. והנה רון, חברו של
מיכאי, אשר היה קירח חביב. רון ויינברג.
"את יכולה לצאת", אמרה לה המזכירה, שהבחינה במבטיה.
כאשר שבה לביתה, איתרה את רון בין קירות הפייסבוק. היא חיפשה
ברשימת חבריו. היא מצאה אותו.

היו לו, למיכאי, כמאה ושישים חברים, רובם בחורים, רובם בני
עשרים ויותר. לפחות חצי מ"פאות קדושות" היו חברותיו. היא
הבינה.
יומיים נוספים חלפו בטרם אישר את הזר שפנה אליו. הזר היה היא.
כך קיבלה את הגישה לחייו.
סתיו בחנה כל תמונה בסבלנות אינסופית, ממיינת. ואז היא ראתה
אותו - גבר עם שמלה ופיאה נוכרית, עורו חלק, שפתיו אדומות,
בוהקות. כמו שלגיה ממין זכר ניצב שם, גבר-אישה נוסף חובק את
כתפו.
בתמונה אחרת, נתן מבט מפתה. היא הכירה את המבט הזה - עיניים
כהות, עמוקות יותר מאוקיינוס, רך וקשה.

סתיו רצתה לצעוק עליו, אבל לא היה בה כעס. היא רצתה להטביע
אותו בתוך התוהו ובוהו שעליו דיבר. היא רצתה לבכות. אבל יותר
מהכל, רצתה לחבק את נפשו היפה, להיטמע בה, כמים בתוך ספוגית.
אולם המים היחידים שהיו שם, נותרו בבקבוק.

שיחותיהם החשובות ביותר התקיימו כאשר עבדו בגינה. הם ישבו כמו
צפרדעים, כורעים באדמה המתחננת לגשם.
בוריס נח לא רחוק מהם, אך בשלב מסוים, הוא קם וחזר לבניין.
"כאן יצמח לנו יקינתון", הסביר מיכאי.
"היה גם יקינתון במיתולוגיה, לא?".
הוא אישר.
"מה היה הסיפור איתו?".
"יקינתון היה... נער יפה תואר", סיפר. "האל אפולו התאהב בו,
ורצה להרשים אותו, אז כשהם... התחרו בזריקת דיסקוס והגיע תורו,
הוא זרק את הדיסקוס כל-כך חזק, ש... אה... הוא פגע ביקינתון".
"אוי", היא נעצבה. "ומה קרה לו?".
"הוא... מת", השיב מיכאי.
"אז בעצם", תהתה סתיו. "דווקא מי שאהב אותו, הרג אותו בלי
כוונה?".
"כן", הוא אמר. "בדיוק".
"וואו...".

היא התבוננה בשיערו השחור, נושמת את ניחוחו.
"מעניין מתי ירד הגשם שהבטיחו בתחזית".
"כן...", חייכה סתיו. "ככה לא נצטרך לעשות לצמחים כאלה
אמבטיות".
מיכאי צחק. "זה בדיוק מה שבן אמר לי אתמול".
היא הידקה את האדמה סביב הנבט. "בן זה ה...?".
"חבר שלי".
"אה", היא פנתה, מעט בעצב. תמיד נתנה תשובה סתמית כשלא ידעה מה
לענות.
"אבל שיישאר בינינו, בסדר?".
היא הנהנה.
"את יודעת איך אנשים מגיבים".
"כן...".
"תודה", חייך מיכאי. "עכשיו ניקח את אלה ונעביר אותם.
בעדינות", הוא הוסיף. "מהשורש".
היא בהתה בשמיים החיוורים, נהנית מן הרוח, ופתאום לא היה לה
אכפת אם ילבש שמלה וישאיר את השערות בידיים. היא עצמה השתמשה
בסבון לגברים.

אבל משהו השתנה. מיכאי לא היה עוד המורה החייכן, הנעים. הוא
היה בחור בעל תשוקות ויצרים מיניים. הוא היה בן אדם.

והנה תום.
בכל פעם שדיברה עם תום, אזל כל הרוק מפיה. כשיצאו לטייל
בקניון, היא רוקנה בקבוק מים שלם. גם כששתקו.
"את רוצה שאני אלווה לך כסף ותקני שתייה?", הוא הציע בערב
ההוא.
"לא, תודה", היא חייכה.
"זה בסדר. אל תתביישי".
וסתיו תהתה אם להסביר לו שלא התביישה, כי אם התייבשה מעוצמת
יופיו.

אולם כעת, כאשר תיירה במסדרון ופגשה בו, ממלמלת את ה"היי"
הקבוע, כעת לא קיבלה מענה.

תום הלך עם חברו, פניו קפואים, עיני הים שלו בוהות הרחק. הוא
לבש ז'קט ג'ינס אפור ומכנסיים זהים, וחייך, אבל לא אליה. תום
שהכירה מת, חשבה לעצמה. זה תום חדש, חברותי יותר, יפה באותה
המידה. נמוגו בגדיו המסמורטטים שאהבה כל-כך. רחקה תחושת
הביתיות. כעת נותר רק "תום 2.0". תום מקובל.

גם מיכאי השתנה מאז לא הכירה איתו. שרשרת הכסף הדקיקה נטשה את
צווארו. אל הלוח הבוהק, שעליו תלה פיסות נייר עם רשימות בכתב
ידו, נוספו פיסות חדשות. חתיכות חיים נצורות במחברת ספירלה.

הוא טייל בבית בגופייה ותחתונים, עטוף בסדין לבן עם פסים של
כחול ושל תכלת. "This Lonely Life" התנגן ברקע. מיכאי הרהר.

זה הסתיו השני שלהם ודבר לא השתנה, הוא הבין. בסתיו הקודם,
העתיק את מלות השיר "אם תלך", והצמיד את הפתק אל הראי בחדר
השינה. הפתק נותר. בן לא הלך. מכונת הכביסה עוד ניצבה במקומה,
נמחצת בין ארונות המטבח והמייבש. קירות חדרו נותרו לבנים.
החלון עדיין הוסתר מאחורי וילונות של כחול כהה עם פרחי קרח
והמון פרפרים, חיוורים גם הם. מצעי טורקיז נחו על מיטה עשויה
מברזל.
מיכאי החליף אותה. הוא קנה מיטת עץ עם ראש מעוגל, שהחלומות לא
יברחו. לידה ניצבה שידה עם שתי מגירות, שידיות המתכת שלהן
הבריקו כמו עינו האחת של פוצי בכל פעם שמיכאי חזר אל ביתם.

הוא הציל את נירה מן התהום בתקופה ההיא. חתולת הפחם הקטנה
הייתה בת שבועות ספורים כאשר נמצאה, מייבבת.
"בואי, קטנה", הרים אותה מן הקבר המצחין. "מי שם אותך פה?",
התרכך קולו, ואצבעותיו הבהירות ניגנו על פסנתרים מחמצן.

"תראה את מי מצאתי".
"מה קרה לה?", נחרד בן.
"זרקו אותה לזבל, המנוולים", נענע מיכאי בראשו.
"טוב שאתה קיים".
הוא חייך. "עכשיו תהיה לפוצי חברה".

גשמים נחתו. החורף ההוא היה קר, והתקופות... הן נסחפו בנהרות
סוערים, מהירות מדי. נירה נעשתה בריאה יותר, פוצי הוסיף להיות
היפה בבעלי-החיים, והם היו יושבים על הספה, רואים סרטים
מצוירים ברומנית. רק הם וילדיהם מכוסי הפרווה.

חורף שלם רבו והתפייסו, אהבו וקיוו בתוך תפאורה נצחית של
אופניים ומדפי ספרים. גם באביב ובימי התכלת מוצפי הכלור. והנה
הגיע הסתיו כמו לא זרם הזמן מעולם. סתיו חרישי.
הערבים הפכו קרירים. כן הציור נותר בסלון, ועליו ציור לא גמור.
אבסטרקט. מיכאי יכול היה לראות בו כתמי רביבים ניתזים ויופי
מימי של שמיים בפתח היום. בני שש רצים בגן ציבורי. הורים
וילדיהם. הוא ראה המון תקווה בעולם. הוא ראה חיים.

סתיו תיירה בהפסקה. היא הציצה אל כיתתה של רווית, אך החדר היה
ריק. אם לא תהיה לה ידידתה, תחפש אותו בעצמה, פסקה והביטה
סביב.

דקות ארוכות צעדה בנחת סוערת, אך לא מצאה את שאהבו נפשה
ועיניה. המדרגות היו ריקות. ספסל האבן נותר מיותם. אפילו על
הכיסא ישבה מורה אחרת. איפה הוא יכול להיות? תהתה. לעזאזל...
רק כאשר חזרה אל כיתת הקרח, הבחינה בו יושב על המעקה שמחוץ
לחלון, קרוב כמו הנצח, רחוק מסוף היקום.

היא לא תקום ותעבור כהרגלה. היא לא תבהה בו "בטעות", נזהרת פן
תיתפס. לא היום. היום יתראו בכיתה. הנה, יש להם שיעור בעוד כמה
דקות, והוא לבש את החולצה שהיא הכי אוהבת. היום יהיה יום יפה.

הם תפסו אותה בחצר בית-הספר, בין הצמחים ששתלה עם מיכאי בשבוע
שעבר.
"סתיו!", קרא תום.
היא נעצרה.
הפרועה נשפה עשן מפיה. "אם תגידי לנו מה מיכאי סיפר לך, תום
ינשק אותך. נכון, תום?".
"כן", הבן התקרב.
"ממתי אתה חבר שלהם?", היא פנתה אליו בשקט, אך תום רק משך
בכתפיו.
"את רוצה או לא?".
"טוב... הוא אמר ש... שהוא מתכנן לבחון אותנו על מה שלמדנו
שבוע שעבר, ו - ".
"את האמת!", נזפה הפרועה.
"זאת האמת!".
"חבל", המשיך בוריס. "אז אין נשיקה".
"רגע! לא!".
"מיכאי הומו, נכון?", חקרה הפרועה.
"לא, הוא...".
"את יודעת, עוד מעט יש צלצול. נחזור לכיתות. יכול להיות שלא
תהיה לך עוד הזדמנות כזאת", קרב תום ונגע בידה. "רק תגידי מה
הוא אמר".
רעד עבר בה. "מה הם עשו לך?", תמהה. "הוא לא אמר כלום...".
"הוא הומו?", ליטף את לחיה.
"כן...".
"תגידי את זה".
"הוא הומו".
"מי?", פניו התקרבו.
"מיכאי".
"מה הוא?".
"די", היא נשמה את ריחו.
תום היפה הניח שפתיו על שפתיה, וניתק כעבור שניות מעטות.
הפעמון צלצל.
הם לקחו את תיקיהם וברחו.
רק סתיו נותרה, המומה.

רגעים ספורים עוד ניצבה שם, רועדת, ספק מההלם, ספק מהקור, ואז
שבה אל המבנה בצעדים מהירים. תום נישק אותה. מה היא עשתה. הפה
שלו היה נעים. איך היא בגדה כך במיכאי. והשפתיים רכות. הוא לא
יסלח לה לעולם. מה תעשה?

מיכאי נכנס לכיתה הריקה ונעמד בגבו אל הלוח. הוא הסיר את תיקו
מעליו. הוא המתין.
"הם יודעים!", היא ניתזה פנימה.
עיניו נקרעו לרווחה.
"הם יודעים הכל!".

ראשונה, נכנסה הפרועה. שמעו אותה כשהיא פרצה אל החדר. "שמעתי
את החדשות!", היא הכריזה. קרירות מהולה בחיוך.
אחריה, קרב בוריס, רם וכבד. "אז מה, מיכאי, איך זה להפיל
ת'סבון?".
והנה רונן. "מה, אתה באמת הומו?".
"תספר לנו על יקינתון!", קרא בר, והפרועה הוסיפה, בקול רם
ונבזי: "ההוא שאפולו זיין!".
מיכאי התאמץ לנשום. "חבר'ה, מספיק", הוא ניסה לשמור על קור
רוח.
חן הרים את ראשו מן השולחן.
"אתה המזיין או המזוין?", קרא הנבוב.
"בוריס!", נזף בו.
נוי בכלל לא הגיעה, וכיסאה הריק נותר בפינת הכיתה.
גם סתיו השקטה ישבה שם, בירכתי הספינה הטובעת של מיכאי, עיניה
מתחננות.
הוא התבונן בהם, נאבק בחולשה שנחתה עליו לפתע פתאום. שוב היה
אותו הנער חסר האונים. "זה לא נושא לדיון", קבע.
אולם הפרועה המשיכה. "ידענו מזמן", היא אמרה. "אבל סתיו סיפרה
לנו קודם. נכון, סתיו?".
סתיו נאלמה.
מיכאי ירה בה מבט קפוא.
'בבקשה...', ייבבה בלי מילים.
"חבר'ה, מספיק", הוא חתם את הדיון. "בשיעור שעבר דיברנו על
התוהו ובוהו. איך אמרנו שהוא נראה?".
"כמו החדר שלך?", תהה בר.
סתיו ידעה, אבל לא השיבה.
הם הוסיפו לצחוק.

בצלצול, היא ניעורה מקיפאונה, קיוותה שהוא ייקח את תיקו ויסלח,
כמו ניתן היה להקיש "רענן" במקלדת של אלוהים ולקבל בוקר אחר,
הזדמנות חדשה לחיים.
"אני מצטערת".
מיכאי התבונן בה. הוא לא חייך. עיניו היו עצובות, והצער זרם
מתוך פסי הטורקיז, כמו יורה, אל הנקבוביות של הקרקע. "אני זה
שיצטרך לחיות עם התוצאות", אמר לה. "שבת שלום".

סתיו בהתה בנוף במשך כל הנסיעה. היא הוסיפה לבהות גם כאשר
נכנסה הביתה, וזרקה את התיק בכעס, נזרקת אל החלון.
"איך היה היום בבית-ספר?", קראה אמה.
"בסדר", ענתה בקרירות.
"היה לך שיעור עם מיכאי?".
"כן".
ילדים חצו את הכביש.
היא הפעילה את "This Lonely Life". מעולם לא ידעה את המילים,
אבל עכשיו היא הבינה.

מיכאי פגש את בן בחצר ביתם.
"היי מאמי!", חיוכו נגוז כשהבחין בפני אהובו. "מה קרה?".
"היה לי יום נוראי".
"זה בסדר, אתה בבית עכשיו".
"הוציאו אותי מהארון", אמר מיכאי והביט בו.
"אוי ואבוי. מי?".
"תלמידה שלי. מישהי שסמכתי עליה. מסתבר שהיא לא הייתה כמו
שחשבתי".
"בכוונה היא עשתה את זה?".
"זה משנה?".
בן משך בכתפיו. "מה תעשה?".
"אני לא יודע. עכשיו... עכשיו כולם מדברים על זה, שואלים,
כאילו זאת מחלה".
"הם החולים", הוא הבהיר, ופתח את הברז.
"בכל זאת".
"אז אם אתה חולה... נעשה לך מקלחת, שתהיה בריא!", הניף בן את
צינור ההשקיה.
"חבל על המים!", רץ מיכאי, מחייך, וצנח על הדשא.
הייתה לו, לבן, היכולת הנפלאה והנוראית להקטין את כל הצרות.
"יש לנו הרבה מים", גהר, והסיר ממנו את חולצת הפסים. "הנה
טיפה", הוא נישק את מיכאי בלחיו. "הנה עוד אחת", ליקק רסיס
שזלג במורד צווארו.
עיניו של מיכאי בהקו.
"ואחת על השפתיים".
"עכשיו אני לא אוכל ללבוש אותה", ייבב מול חולצתו הרטובה,
והשניים פרצו בצחוק רענן, יודעים שהבגדים ייתלו לייבוש על
המעקה הצחור, והם יעשו אהבה על העשב הריחני, חופשיים, כמו
נותרו לבדם. ולא יהיה סוד ולא בית-הספר, ולא בני נוער רעים
ותקוות.

"אבל סתיו... איך היא עשתה לי דבר כזה!", הוסיף בצער.
בן נשכב על הדשא הקר. "תסלח לה. היא בטח לא התכוונה", הוא ניסה
לנחם. "אמרת שהיא מחבבת אותך".
"אני כבר לא יודע כלום...".
הם בהו במרום.
"אני איתך, מיכאי, ואם למישהו יש טענות... בעיה שלהם. הם ידברו
על זה עוד יום-יומיים, ואז ישכחו מכל הסיפור".
"ואם לא?".
"אם לא, תביא אותי איתך לבית-ספר ונתנשק להם מול הפרצוף!".
"השתגעת לגמרי!", צחק מיכאי.
"אולי", אמר בן ואחז בידו.

היורה התחיל.