מה את עושה כשהדמעות שלו שוטפות את לחייך?
על מי את חושבת בלילות הריקים ממשמעות?
ולמה את עדיין מדמיינת את הידיים שלו מתקרבות אלייך ומרחיקות
ריקנות?
האם הוא יציל אותך מעצמך?
האם מישהו עוד מסוגל להציל אותך?
וכשאת מרימה אליו את עינייך האבודות, האם הוא טובע בהן?
מי זה לוחש לך בלילות ומונע ממך מנוחה?
מי האחרון ששאל אותך מה את מרגישה?
האם ריח גשם ותלתלים בלונדיניים ישפיעו עלייך כמו פעם?
האם תוכלי להגיד שאהבת?
מתי הייתה הפעם האחרונה שלא היית צריכה להכריח את עצמך?
מתי היית אמיתית?
מה את אומרת לעצמך בדרכך למטה?
האם עוד יש בך תקווה?
מי הוא המסוגל לשמוע את כאבך?
והאם את מספרת לו על סיוטייך?
וכשטוב לך למה את עדיין חושבת שזה יגמר?
לאן נשמתך קוראת לך?
ולמה את לא רצה אחריה?
ועכשיו כשחשוך בחדר, אולי את שוב מרגישה שאת סתם עוד אחת.
האחת והיחידה לא הייתה יכולה...
והשקרים שמתפסים לך במעלה הגרון, ולפעמים התקפי השתנקות נראים
מחשידים מבחוץ.
ואת יודעת שלספר הכל יהרוג אותך לאט לאט.
אז את מספרת פיסות, חתיכות קרועות של נייר מקומט, שעליו פעם
היו מילים יפות. כמו פנים מלאות קמטים שמתחתיהן פעם הייתה אישה
כל כך יפה. וכל זה בעצם שקר, ואת עדיין מרמה. חושבת שהצלחת
להערים על כולם, בטוחה שעכשיו ניצחת את העולם. אבל הקול בראשך
עוד לא נדם. זאת אותה הילדה מפעם, רק עכשיו מלוכלכת בדם...