המשכתי לצעוד.
הרגשתי משהו מוצק בברכי הימנית,
נפצעתי, אולי גם פצעתי, לא ידעתי. לא העזתי להביט, ידעתי שלא
אוהב את המראה. הוא מלווה אותי כבר הרבה זמן. אבל זה היה משהו
מוזר, לא כמו תמיד, חריטות מאוד בולטות, חרס מבריק, עם פתח
עצום. הוא קורא לי אליו, אני יודע שאני אפול לשם כמו כולם. אין
מנוס, חמש אותיות שאני מרגיש ומתחיל לזהות.
זיעה, קרה, נהייתי המום, שוב אני באותו המקום, משמאל, יש אותו
מבנה מוצק בדיוק, מלבן, גדול, בגובה בירכיי ואני חשתי בו,
הרגשתי את הרוח החוזרת מצעדיי.
והמקום הזה, המקום הארור הזה עם השבילים הצרים. בא לי למות.
אבל זה שמימיני הרגיש באמת שונה! הוא לא היה כמו כולם, הוא
היה עוד יותר קטן, ממש קטן ביחס לשאר, והוא פתוח, אני לא רוצה
ללכת עכשיו, לא רוצה להכנס אליו. אני מפחד, לא יודע מה לעשות,
עוד דקה, נשימה עמוקה, אני מנסה לחשוב...
יכול להיות שכרגע יצאתי ממנו? |
