הייתה לי אהובה.
יקירה הייתה לי, חברת נפש, שומרת סוד.
שמה היה מוזה.
הייתה נודעת היא בשל היותה חמקמקה.
אהבה להרגיש, להיכנע לריגושים, לחפש אחר עניין, אחר השונה
והמיוחד, רוצה להיות בו - זמנית בכל מקום.
לא פשוט לרגש את מוזה שלי.
מוזה יפה. מוזה שלי.
תמיד הייתה חוזרת אליי,
מוזה.

כל פעם שהייתה מגיעה, היה זה יום מרגש.
לאחר שמוזה הולכת, לא ניתן לדעת אם תטיב לשוב.
היא תמיד שבה אליי.
כמעט תמיד.

מוזה ארזה מזוודה,
את הכל עשקה ממני.
לקחה ממני את אוצר שפתי, רזי ליבי, את הנקודות והפסיקים -
לא השאירה דבר.
לקחה רעיונות שצצו, ולא ישובו עוד.
לקחה רגשות חבויים, וברחה עם הכל יחד איתה.

יום אחד גיליתי שמוזה איננה.
חיפשתי אותה בכל מקום בבית,
ניסיתי לאתרה.
בכל דף ועט חיפשתי אם הסתתרה.
חיכיתי לה ימים,
חשבתי עליה שעות.
מוזה שלי, האם תשובי לקירבי?
ומוזה לא שבה.

הייתי עצובה, וחשבתי שתשוב, אך לא שבה.
התגעגתי, וחשבתי שתשוב, אך לא שבה.
שמחתי, ערגתי, קיוותי, פיללתי, בכיתי, אהבתי, צחקתי, ולא חזרה
אלי, מוזה שלי.

יצאתי לחפשה.
חיפשתי בגן הקבוע מתחת לבית.
ניסיתי למצוא אותה בין שורות של אחרים.
אחרים שמרגישים אותה יותר ממני.
גיליתי שמבקרת אצל רבים.
אלי לא שבה.
אכזרית.
פעמים רבות ניסתה לגרום לי להאמין ששבה,
ובסוף לא מצאתי כלום.
צחקה לי בפנים.
אותיות הופיעו, מילים התבלבלו, ביטויים חזרו.
מוזה לא שבה.

יושבת אצל אחרים,
מקוננת אצל רבים,
מוצאת לה מאהבים, נאהבים, מאושרים...

מוזה, איך יודעים אם באמת נפרדים?