מתעטף בשתיקה
מוכרת
מתכסה בה מעל
לראשי
לא לראות
לא להראות
אני מכבה את מנורת הלילה
גם את הנר היחיד
שדלק.

מעלה שתיקה
זרה
אל תקרת
חדרי
לא לשמוע
לא להישמע
מעלה אותה מעל
לכוחי
אוגר חיים ומוות
למזכרת.

מחר
לשוני תרפה
תלקק שפתיים יבשות
אולי ביום שאחרי
אשתחרר
כשפי ייחלש מכדי
לדבר
אספור צעדים של
שקט
במחוזות אחרית
אצעד כאילם
מתגעגע
לדממה של
ראשית.

עדיין
אין זה מוקדם
למילים מהלכות
שאוזני מלקטת
בדרך המלך
גם לא מאוחר
למשפטים מתרבים
שעיני אוספת
בשביל צדדי
עדיין
ציר הזמן סב
מתכלה
בשקט ידוע
יש חדש תחת שמש
שנולדת
בעולם אחר.