מלאכים מגיעים לעולם כדי לסדר את הבעיות שנוצרו בו. הם מגיעים
לאדם מסוים שהיה צריך אותם מאוד, עוזרים לו והולכים, כמו
שרברבים. מתקנים את החור וממשיכים הלאה לתיקון הבא.
לא קל להיות מלאך... הרבה הסתובבויות, הרבה דברים קשים לראות,
הרבה כאב והרבה בדידות...
במסע הזה שבין תיקון לתיקון הם נשארים עם עצמם. ובניגוד למה
שאנשים חושבים, המלאכים האלו הם בני אדם בשר ודם כמו כל אחד.
הם הולכים, אוכלים, נושמים ומתים. מתים לבד.

פעם ראיתי הכל אחרת. יש אלוהים מלמעלה שנותן לך הרבה מכות
קטנות כדי שתדע להעריך את רגעי המנוחה בניהן. אדם צריך לחייך
מהשגרה הפשוטה שמאפשרת לו לחיות בשקט.
אבל קורה שמישהו סוטה מהדרך... קיבל מכה חזקה מידיי ולא מצליח
להתאושש.
אהבתי את עידן ולא הצלחתי להתגבר. לא חשוב כמה ימים עברו, כמה
אנשים הכרתי, כמה העסקתי את עצמי בעבודות, תחושת הבדידות
והחוסר שלו לא עזבו.
העצב לא נעלם, הוא רק זז הצידה לכמה שעות ואז, בשנייה הראשונה
שנפסקות המילים הוא חוזר במלוא העוצמה.
כל כך קשה לעבור הלאה... הדבר הכי קרוב לבלתי אפשרי שחוויתי
בחיי.

הגעת לסביבה, אמרת שלום. הרבה זמן לא ראיתי אותך... בדיעבד אני
מבינה למה נעלמת קודם. היית מוכרח. אתה לא יכול להישאר באותו
מקום הרבה זמן, כי גם במקומות אחרים צריכים אותך.
דיברנו קצת, שיחות חולין. לא חשבתי שנדבר מעבר. בכלל לא האמנתי
אז שדברים כמוך קיימים.
הייתי שקועה בבור העמוק שלי עם עצמי ולא ראיתי מעבר.
ואתה... ראית רק את המעבר. פשוט הלכת על זה בשיא הטבעיות בלי
להרגיש בכלל מה אתה עושה.
כבר מהשנייה הראשונה, שעמדת מחוץ לאוטו, עם החיוך הכובש הזה.
נסענו לים. אני בחרתי לאן. כל כך רציתי להיות שם עם עידן, וזה
לא קרה אף פעם... מיד כששאלת אותי לאן, בלי שבכלל תדע למה
החלטתי לים.
זאת הייתה נסיעה קצרה, זיכרון ארוך.

הגענו, והזמן פשוט טס. הלכנו כל כך הרבה, יחפים על החוף עם
ג'ינס מקופל וכפכפים ביד. נשמע קלישאה אבל זה מה שהיה שם. זוג
אחד מנותק מהאתמול והמחר, חיי את ההווה ומדבר על החלום.
דיברנו המון... אף פעם לא דיברתי ככה עם מישהו. על העומק של
החיים, על הפילוסופיה של מה שמעבר, על החוויות והניסיונות
הנעימים והמרים.
ולמרות שהחיים שלך כל כך הרבה יותר מרתקים משלי, ואין בכלל
להשוות את ההרפתקאות שלי לשגרה שלך, עדיין התעניינת. באמת
הקשבת. כמה זמן שזה לא קרה לי...
זכרת כל מילה שאמרתי. זכרת עוד דברים מפעם. היית איתי.

כשהרגליים כבר התעייפו התיישבנו על הדשא, ממשיכים בשיחה מעולם
אחר, ספק על העולם הזה.
שילוב בין קלילות לרצינות, בין משפטים נחרצים לתהיות. בין האדם
הכי קרוב אליי, למי שלא מכיר אותי בכלל, בין האח למאהב. אולי
ככה מגדירים נפש תאומה.
והשתיקות, שדיברנו עליהן בכזו פיוטיות לפני דקה אפפו אותנו
במבוכה נעימה. חיוך מבויש ואנחנו נשכבים.
שוב, העולם יפה מידיי כדי להיות אמיתי, הכוכבים מלמעלה נמצאים
שם, עומדים, והם נראים כל כך אחרת מכל לילה קודם שבו הם התגלו
לעיניי...
אתה מתקרב, ואני מנסה להרגיע את עצמי, להבין מה קורה, מה היה
עד כה ומה עתיד לקרות. מביטה עמוק בתוך העיניים המהפנטות שלך -
עיניים כחולות כמו שתמיד חלמתי... וזה פשוט מגיע.
הנשיקה החלומית, הרכה, הנעימה, האיטית. שוכבים צמודים בתוך
שמיכה של רוח קרירה. כאילו אין שום דבר אחר פרט אלינו כרגע,
מתנשקים. הזמן כבר לא טס, הוא נעצר בדיוק שם. אתה רוכן מעט
מעלי, והשיער הארוך נופל בעדינות על הכתף שלי. עם עיניים
עצומות, מרגישה את הכל.
ואז חזרנו... נהיה מאוחר, והחור כבר נסגר. צריך לעבור הלאה.

עד שלא הלכת, שלא עברו הימים בלעדייך שבהם לא הפסקתי לחלום
ולהיזכר בכל פרט קטן, עד אז לא הבנתי.
מלאך מדהים בגוף קטן, שלא מספיק להכיל את כל העושר שבך.
אני יודעת שהיית מלאך, וזו סיבה מספיק טובה כדי לא להאבק שתשוב
אליי. אני צריכה לדעת להסתפק במה שהענקת לי ולהמשיך מכאן
הלאה.
אי אפשר לחיות לנצח עם מלאך... מלאכים חייבים להמשיך לצרות
הבאות. לקריאות שלא נפסקות.
אני מוקירה תודה על כל רגע נפלא שבו היית איתי, הראית לי את
הדרך, הזכרת לי מה שיש בתוכי ועל מה אסור לי לוותר. אני המשכתי
לחיות כמו מישהי חדשה.
כל הפרופורציות שלי תוקנו, השאיפות התחדשו ובכל זאת... תקועה
אצלי המחשבה שאולי -
אולי תחזור, ואולי עוד תחבק... כי זה לא הגיוני שמלאכים מתים
לבד.