בגיל חמישים החליטה יונית לעשות לרונן מסיבת הפתעה, אחרי כל
השנים של עבודה סביב השעון, כל אחד בתחומו, רונן ברפואת משפחה
ויונית כמתאמת לוגיסטית של הפקות קולינאריות בטבע.
הילדים כבר גדולים דיים אפשר קצת יותר להתמקד בזוגיות, ויום
הולדת חמישים לא חוגגים כל יום!
רונן לא ידע מכלום, יונית ארגנה (כמו שרק היא יודעת) מפגש של
כל החברים המשותפים וחברי ילדות, למפגש חברי קולינארי משגע.
היא הודיעה לרונן כי מחר יום הולדתו (הוא תמיד שוכח אותו ולא
מייחס לו חשיבות יתרה) ושייקח חופש כי היא רוצה לעשות את מה
שהם אהבו לעשות טרום חתונתם, טיולים בטבע.
רונן ניסה בתירוצים מתירוצים שונים להמשיך בשגרה וללכת לעבודה
יום נוסף, אבל יונית התעקשה, ומי יכול לעמוד מול יונית כשהיא
מתעקשת?.
יום חמישי בבוקר מעמיסים את האוטו ויורדים לכיוון אילת, יורדים
ב"מעלה העקרבים" עוצרים בצד את הרכב, שמים תרמיל על הגב,
ויורדים ל"נחל עקב".
היום עובר בהליכה. יונית ורונן מדברים על כל מה שלא היה להם
זמן לדבר מאז נולדו תומר, אפרת, רונה, ואלמוג, וכך מבלי משים
כבר השקיעה מתגנבת ואודם השמיים מתחיל לצבוע את הכחול, צבעי
סגול וורוד משתלטים על כיפת הרקיע יונית ורונן מתחילים לצאת
מהוואדי עולים על שלוחה עוברים "אוכף" ועוד גבעונת, רונן
"מתעלף" "את לא נורמאלית! איך עשית את זה"?
בקצה הגבעה עמדו להם כעשרה שולחנות עם מפות לבנות, ושמשיות
לבנות מעליהם, מספר חבילות קש, כדים מנחושת, ועל כל שולחן זר
פרחים, וכוסות יין ענקיות עם זוג דגי זהב שוחים בתוכן בשלווה.
סביב השולחנות היו כל חבריהם של רונן ושל יונית, מלצרים בסגול
שירתו את הבאים מבר המשקאות העשיר, ומעשרות סוגי אפרטיפים,
רוברטו היה אחראי על הגריל הארגנטינאי הענק שהבשר לסוגיו
השונים התגלגל עליו כבר שלוש שעות, ועתה נפרש לעיני המסובים
בחתיכות דקות שהקיפן עשוי היטב ומרכזן נא למחצה.
ובמרכז עמד לו עטור בסרטי זהב אופנוע BMW חדש כמו שיונית
הבטיחה.
רונן הסתכל מסביב כלא מאמין למראה עיניו, לפתע בזווית העין
הדומעת הוא רואה את עודד ושירה, רונן מסתכל על יונית במבט
זעוף, "מה הזמנת את שני אלה"?
"אחרי עשרים וחמש שנים אתה עדין לא מסוגל לסלוח"?
מי יכול לסלוח על העלבון שספג רונן מחברו הטוב ביותר עודד?
רונן ועודד גדלו יחדיו בבית הילדים בקיבוץ, למדו יחדיו ב"מוסד
החינוכי שומריה" "רדפו" אחרי אותן מתנדבות, ושרתו באותה
הסיירת.
לקבל מעודד מתנת חתונה צנצנת דבש שעליה נכתב "לזוג הצעיר, שכל
חיכם יהיו רק דבש" זה כבר היה משהו בלתי נסבל ומזלזל מבחינתו
של רונן.
עשרים וחמש שנים שהם לא מדברים ביניהם, למרות ניסיונותיו
החוזרים ונשנים של עודד ליצור קשר.
"גש אליהם תסגרו את העניין הזה אחת ולתמיד, הגיע העת להתפייס"
אמרה שירה בקול מתחנן, כנראה שגם הגיל עושה את שלו, ורונן
התרצה.
ניגש בצעדים מהוססים אל עודד ובצורה ישירה כמו שלא פנה אליו
מעולם אמר "על מה בדיוק חשבת כשנתת לי את צנצנת הדבש בחתונה"?
ועודד בפליאה עונה "בגלל זה אתה לא מדבר איתי עשרים וחמש
שנים"?  ואז כאילו "נפל לו האסימון" שאל "רגע רגע, מה עשית עם
הדבש"? ורונן ענה " מה זה מה עשיתי עם הדבש, מתוך עצבים זרקתי
אותו לפח" "בואנה אתה לא נורמאלי, יא דפוק אחד! היה בתוכו עטוף
בשקית ניילון עשרים שטרות של אלף דולר, כל הכסף שהרווחנו
בניו-יורק בחברת הובלות"!.
רונן כמו איבד לשונו, יונית החווירה קשות, לפתע נשמע ירייה,
יוני המדבר פרחו ועפו חגו במעגלים, יונית לא חדלה לבכות, זו
הפעם השנייה שעודד איבד את רונן, והפעם לנצח, יותר משלא יכול
היה רונן לסבול את המחשבה על אובדן הכסף, לא יכול היה לשאת את
הפסד החברות בינו לבין עודד בגלל אי הבנה מצערת.
וכך הפך היום השמח ביותר בחייו, ליום העצוב ביותר של חבריו,
יום שחידד במעט את האמרה הנדושה "אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש
בתוכו"