עיניו נפקחו, הוא הפנה מבטו אל השעון המעורר, ופלט אנחה. שוב
הקיץ לפני השעה הקבועה. זה מספר שבועות שאינו ישן כהלכה, מבלי
לדעת מדוע.
למען האמת, היה זה מאז שפרצה המלחמה, אך מכיוון שבנו עדיין
צעיר, והוא עצמו אינו מתעניין בפוליטיקה, לא ייחס לעניין
חשיבות יתרה.
אל נא תטעו, את קולו כבוחר הוא מקפיד להשמיע, אך זאת רק מתוקף
חשיבות הדבר.

צינה פשטה באוויר החדר. הוא התיישב לאט במיטתו, ראשו שעון כנגד
מסעד המיטה, והביט החוצה מבעד לחלון. מזג-האוויר היה קודר.
צמרות העצים הירוקות נדו הנה והנה בלי מנוח, וצבע אפור על כל
גווניו שלט בכל. הוא אהב ימים מסוג זה, שכן היה בהם משהו שלא
ידע להסביר. הוא תלה את תחושתו בכמות החשמל באוויר, והרגיש
שלפניו יום מזן קצת אחר.
אחר הסיט את ראשו, והביט בגבה של אשתו, פניה מופנות אל הקיר.
"האם ישנה כך תמיד?" שאל את עצמו. תלתלים אדומים גלשו מטה
לאורך הכר, נחים על מצע הנוצות העדין, מזמן שכח את רוך מגעם.
משהו בתוכו רצה לשלוח יד, להרגיש, ללטף, למולל, אך תיכף הדף
תחושה זו מקרבו. הוא האשים בכך את סדר יומם העמוס, וסבר כי זה
המצב הטבעי אצל מי שימיו ולילותיו הפוכים. שניהם שבים תשושים,
מרוקנים, בזמנים כה שונים, ולא מוצאים פנאי לדברים נוספים.
לדידו, זהו מחיר החיים.
הוא הפנה את גופו בכבדות. לפתע נזכר איך פעם, בזמנים אחרים,
היה מזנק מהמיטה, מחוץ לסדינים, כמו קפיץ שנמתח במשך הלילה.
הוא תחב את כפות רגליו אל כפכפי-האצבע הבלויות שרכשו יחד
בשוק-פשפשים באיטליה, בתקופה שעוד סירבו לקחת חלק בטיולים
מאורגנים. הוא אהב את מגען המלטף על עור רגליו, שהקשיח עם
השנים. הוא הידק את חלוקו סביב מותניו המוצקות ופלט עוד אנחה.
של אוויר, או כאב, לא היה בטוח של מה.
הוא הידס אל חדר האמבט, ניגש לכיור הרחצה, הניח ידיו והשעין את
גופו בלאות כנגד דפנותיו. הוא הביט במראה, קרב את פניו כמעט עד
שחש את מגע הזכוכית הקרה, ובחן בקפידה את אורך זיפיו. עליו
להתגלח, חשב. "מנהג מטופש. עוד מלאכה ארורה שהמציא האדם". מפעם
לפעם דמיין את פניו עם זקן, סמיך ומלא. ומיד נצטיירו ארצות
רחוקות במוחו. הוא עדיין זכר את מגע התרמיל על גבו, מונח בבטחה
בין שכמותיו.
הוא קרצף את פניו בתנועת מעגל, והחליק את התער על עורו
בדריכות. לאחר שרחץ את פניו הבחין כי נחתך. "אדיוט!" סינן מבין
שיניו. הוא קרע פיסת נייר קטנה והדביקה מתחת לסנטרו, בצידה
השמאלי התחתון של הלסת. "לפחות לא יבחינו", חשב לעצמו.
הוא ירד בגרם המדרגות אל המטבח, והניח קומקום על הגז. לאחר
שהחלים השליכה אשתו את הקומקום החשמלי, יחד עם כל ה'מפגעים
הבריאותיים'. הוא ניגש אל ארון-הכלים ושלף את הספל שאהב, זה עם
הידית השבורה. הוא יכל לאחוז בו במלוא כף-ידו וכך לחוש את חומו
מתפשט. הוא משך את מגירת-הסכו"ם, ובעזרתה של כפית מעוטרת השליך
לתוך הספל שתי כפיות גדושות של קפה מגורען, בלי סוכר כמובן.
הוא נזכר במנוי שעשו. ולמרות שמעולם לא קרא את העיתון היומי,
ידע שחשוב להישאר מעודכן, וממילא לפתע היה לו קצת זמן. הוא יצא
מפתח ביתו, על מפתן הדלת לא הונח דבר. הוא פסע לאורך שביל
הכניסה והפנה מבטו מצד לצד, בעודו מנסה להסות את כלב השכנים,
ללא הצלחה. "כמה רעש" חשב. לפתע הבחין בעיתון, מגולגל היטב,
עטוף בשקית לבנה, שוכב דומם תחת עץ הצאלון הותיק בחצרו. הוא
סימן תנועת בוז בידו, ניגש, התכופף ונשאו פנימה עימו.
המים רתחו בקומקום, ושריקה חלושה הדהדה. הוא סגר את הגז, ומזג
בזהירות אל הספל שניצב על השיש, כמעט עד סופו. הוא ניגש למקרר,
פתחו לרווחה ושלף מדלתו קרטון חלב. הבחין שהיום פג תוקפו,
"איזה ביש מזל".
סובב את הפקק, קרב את פתחו לנחיריו והסניף בחוזקה. הוא סמך על
אפו, מעולם לא הכזיב. "בסדר" פסק. בעת מזיגת החלב זלגו שתי
טיפות בודדות אל השיש. "אדיוט!" סינן שוב. בעזרת מטלית צהובה
מחה את שני הכתמים הלבנים שהתהוו, ומיד השליכה בתנועה חפוזה אל
תוך הכיור. את קרטון החלב השליך אל הפח, רחץ את ידיו בסבון,
ייבשם היטב ואז ניגש לשולחן. ידו האחת אוחזת בספל וידו השנייה
בעיתון.

אסופה של דפים שהורכבה מחשבונות ישנים, שיעורי-בית לא גמורים
ועלוני-פרסום דהויים, נפרסה בערבוביה על-גבי השולחן. "העוזרת
הזאת", ניסה להיזכר בשמה. הוא הניח את העיתון על הכסא ומשלא
מצא לספל תחתית, משך נייר מקושקש שנגלה לעיניו. הוא קיפל אותו
בדיוק רב מספר פעמים, והניח עליו את ספלו.
שלח את ידו קדימה, ובתנועת גריפה החלטית הדף את כל מה שניצב
לנגד עיניו. כך שנוצרה ערימה אחידה, ניצבת בדד, משקיפה על
שארית השולחן.
חייך לעצמו בסיפוק. שלף את המדור הראשי והותיר את שאר המוספים
בשקית. לטענתו, בספורט ממילא "אינו מבין כלום", מה שעוסק
בעידן-החדש "ממש לא לרוחו" ולכלכלה, שוב אינו מעז להתקרב. היו
שטענו שזה מה שגרם, בזמנו, להתפרצות המחלה.
משום מה, נחו עיניו ארוכות על תמונת-השער. הוצגו בה בחורים
צעירים, לובשים מדי-זית ועוטים בבטחה כומתות אדומות לראשם. הוא
שאף אוויר פנימה, מלוא ריאותיו והפך את הדף הראשון.

מבלי השתהות, עיניו החלו רצות על-גבי השורות, דוהרות בסערה,
יונקות אות אחר אות. קצב נשימותיו הואץ והותאם בהרמוניה לקצב
התקדמות קריאתו. כשהגיע לקץ העמוד השלישי, החלה תחושה מוזרה
לעלות בקרבו, לצוף מעלה מעלה. מעולם לא חש תחושה כה זרה, לא
מוכרת, הרי לא יתכן שתשלוט היא בגופו. הוא הפך את העמוד בתקווה
שתחלוף, אולי תישאר שם, בעמוד הקודם, תישאב אל בין הכותרות.
שוב זינק, המשיך במרוץ, ושעט קדימה ללא עיכובים.
מפיסקה-לפיסקה, ממילה-למילה, התחושה התעצמה. הוא הרגיש את חלל
בטנו גועש, מוצף, עולה על גדותיו. כשהגיע לאמצע העיתון, נעצר,
קפא במקום. אולי בכדי להסדיר נשימה, או שחש צורך לעכל את כל מה
שראה.
לפתע, בלי סיבה, מתוך הערמה המוגבהת בקצה השולחן, התגלגל לאיטו
עצם קטן, ונעצר כשנחבט בדפי-העיתון. היה זה צבע אדום. הוא שלח
את ידו, ואחז בו בנחישות וברגישות בין שתי אצבעותיו. מגעו היה
מוכר - רך ונוקשה כאחד. הוא קירבו לאפו בתנועה חטופה, שאף את
ריחו, ובין-רגע ידע. "פנדה!" קרא, בהתרגשות יתרה. בילדותו אהב
לצייר ולצבוע. פעילות זו העסיקה את נפשו רבות, ואף מילאה היא
אין ספור ספרים וחוברות. בלי משים, ידו הונמכה מעצמה. החלה
לשוטט על-גבי העיתון, מטיילת לתומה בין שבילי אותיות מודפסות.
וכמביט מהצד, לא ניסה הוא למנוע, לחסום, לדכא. נהפוך הוא, שחרר
את ידו, ואיפשר לה לנוע לאן שתרצה. תחושת ההצפה שמילאה את
בטנו, החלה מתנקזת, מפנה מקומה. וככל שהמשיכה ידו לנוע -
הרגשתו השתפרה. התנועות העגולות, הרכות, העלו בו זכרונות ילדות
נעימים, של גלידה, וים, וגני-משחקים.
אט, אט, חש מתח קל באצבעותיו. מתפשט מנקודת האחיזה, מטפס לאורך
כף-היד.
קצב התנועה החל להשתנות, להתקשח מעצמו, המשיכות הפכו חדות.
קווים חזקים החלו מתהווים, מדגישים, מסתירים, מחסים. בולעים
לתוכם את העיגולים הרכים.
הדפים לנגד עיניו את צורתם משנים, הרווחים מתמלאים. לא ניתן
להבחין באותיות או מילים. הדופק גובר. תנועות מהירות, קצרות,
נחושות, מפינה-לפינה, מעמוד-לעמוד, הולכות-וחוזרות,
חודרות-ויוצאות. היד והצבע לאיטם מתגבשים, מתקרמים, הופכים גוש
אחד, חותכים ופוצעים.  

לפתע, הצבע נשבר, כנראה מעוצמת המגע. ידו ניתרה לאחור
באינסטינקט, נפתחה לרווחה, וחציו השני נשמט לרצפה. לא היה זה
הצבע שזכר. ליבו הולם בחזהו, פועם בחוזקה. קצב כזה מימיו לא
חווה. הוא מפנה את ראשו מטה, מביט בלב העיתון. אין שחור או
לבן, רק נוטף באדום.
הכרתו שבה אליו לאיטה, חושיו מתעוררים, מתחדדים. זעקותיו של
השעון-המעורר נשמעות מהחדר, צווח אליו. הוא מנער את ראשו מצד
אל צד כמקיץ מחלום. בטנו מותקפת בקבס. הוא רץ לשירותים, גוחן
מעל האסלה, ואוחז בה במשך דקות ארוכות. עד שחש הקלה. הוא מוריד
את המים, שוטף את פניו בחופזה ושועט במעלה המדרגות. נכנס אל
החדר, מכה בשעון, אשתו לא הנידה עפעף. לובש בזריזות חליפה
מגוהצת, נועל נעלים ממורקות, מסדר את עניבתו, עונד שעון-זהב על
פרק ידו, לוקח את מזוודתו, יורד במדרגות בסערה וטורק אחריו את
דלת הכניסה, מחתים באצבעותיו את הידית הכסופה.
בחדר השינה נותרה אישתו, ישנה עמוקות, תלתליה פרוסים על הכר.
בקצה השולחן ניצבת ערימת ניירות איתנה, משקיפה ממרום על ספל
קפה עם ידית שבורה, מלא כמעט עד סופו ולצידו העיתון היומי,
שוכב שרוע, דומם, דפיו פרוסים לרווחה.